לכבוד חג החנוכה יצאו תלמידות שכבת י' לבקר בבית האבות הסמוך לבית הספר. יעל, המורה שליוותה את הבנות, משתפת:

 

כשחזרנו מההתנדבות בבית ראובן שאלו: "איך היה?".
"היה מדהים. היה מיוחד!" ענינו, אך אם נודה על האמת, המילים לא יוכלו לתאר את גודל החוויה.

 

כיתה י', בנות חיוניות, בעלות רוח צעירה, שמחה ושובבית נכנסות לבית האבות.
במבט ראשון נראה כי שם הכל מתנהל כרגיל, וכל אחד עסוק בשלו, אך לאט לאט אחת הזקנות נושאת מבטה לעבר הבנות. בוחנת, מתעניינת, ואחריה עוד איזה זקן שיושב בפינה הרחוקה. הבנות המקסימות מברכות לשלום את הישישים ומחלקות שירונים למי שלבו חפץ בכך. הן פותחות בשיר משירי חנוכה. שיר ועוד שיר ועוד שיר.
היה מי מבין הזקנים שהסתכל לעברן, היה מי שחייך ואפילו אחד או שניים שהחלו מזמזמים את ששרו או אולי איזו מנגינה אחרת שזכרונם הותיר להם. כך או אחרת, לא משנה. מה שברור הוא שרוממות רוחן של הבנות היא זו שסחפה אותם לכך.
לפתע קם אחד הזקנים  לרקוד עם בת מהכיתה. נראה היה כי בעברו לריקודים מסוג זה הייתה משמעות אחרת, אך כעת ברור היה כי זהו מחול של נשמות.
במשך עשר דקות שלמות עמד מולה, הביט עם דמעות בעיניו, מחויך ונרגש כאילו זכה לרקוד שוב עם אמו, עליה השלום. והפלכיסטית הצדיקה שמולו מאירה לו פנים, אוחזת בידיו ושמחה בשמחתו כאילו הייתה זו שמחתה. דמעות של התרגשות זלגו מעיני הסובבים.

 

ושוב, השקט המונוטוני שבמושב הזקנים מחד וזמרת הבנות ההולכת וגוברת מאידך נראו כמשמשים בערבובביא, אך הלב המבין יודע כי חדוות הלב הייתה אחידה גם אם בלבב פנימה; אלו חדרו ללבותיהם של אלו, ואלו חדרו ללִבן של הבנות. ותוך כדי בנות ניגשות אל אדון אחד ואל גברת אחרת. מתעניינות, שואלות, שמות לבן ומקשיבות לסיפורים שארעו לא ארעו, מאירות פנים עטויות חום ואהבה, ובית האבות נמלא שמחה וגילה.

 

אין ספק כי גדלנו באותו היום, ועוד קומת רוח נבנתה בנו. קומה של נתינה מתוך גיוס כוחות הנפש, ללא תמורה הנראית לעין.
ואולי הלימוד החשוב הוא להיטיב עם הזולת באשר מתוך הידבקות במידותיו של הקב"ה; מה הוא ברא את עמ"י ומחיה אותנו בכל יום מחדש על מנת להיטיב, אף אנו זוכים להיטיב עם אחינו בית ישראל.