‍‍02.01.2016 // כ״ב שבט תשע״ו

פרשת השבוע שלנו מהווה במובנים רבים ליבו של ספר התורה בכלל: הרגע בו מתגלה הקב"ה לעם ישראל כולו ונותן לנו את התורה: המצווה והסרת הלוט מבעד להיסטוריה המוקדמת של האנושות והעולם. יש הרבה מה לדון ולחשוב על מה שיש ללמוד מהבחירה בעשרת הדיברות כמצוות הפותחות את הדיבור של הקב"ה עם עם ישראל, אך אני מבקשת להרהר השבת, דווקא בדיבר האחרון שביניהם ובפרשנות ההלכתית שניתנה לו. הפסוק מצווה עלינו: "לא תחמוד" ומזהה את אחד המכשולים הגדולים והטבעיים ביותר שניצבים בפנינו בדרך לחיים מאושרים: הצורך הטבעי של האדם להשוות את עצמו לזולת ולראות מה יש לסובבים אותו שהיה חפץ שיהיה לו, לשון אחר: הקנאה, היא אחת המידות הקשות ביותר אך גם המסובכות יותר לעבודה.. ראב"ע בפירושו לתורה מסביר שטעמו של איסור זה: שעוסק במחשבה ולב של האדם הוא לטעת באדם את מידת הביטחון בקב"ה וההכרה שמה שיש לו, כמו גם מה שאין לו: הוא מאת ה'.

 

במכילתא דרבי ישמעאל, כאשר מבקשים חז"ל לדון באופיו של איסור לא תחמוד, הם אומרים: "או אפילו חומד בדיבור? תלמוד לומר: "לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך", מה להלן עד שעושה מעשה, אף כאן עד שעושה מעשה" דרשה זו הופכת למעשה את איסור "לא תחמוד" למשהו אחר לגמרי ממה שהבנו מתוך פשט הפסוקים עצמם: בעוד הפסוקים דיברו על איסור הנוגע ללב ולמחשבה של האדם שצריכה ללמוד לבטוח בקב"ה ולהסתפק במה שיש לה, בא המדרש ההלכתי ולומד שהאיסור הוא לעשות פעולות מעשיות על מנת להשיג את החפץ שאני חומדת בלב, רק כאשר אשיג אותו בין אם במרמה, ואולי אפילו בשידול אינטנסיבי – אז התברר שעברתי למפרע על איסור "לא תחמוד" . באופן דומה דנה גם הגמרא בתחילת מסכת בבא מציעא, בהקשר של האפשרות לחייב שבועה שומר על כך שלא גנב חפץ שאינו שלו, כאשר שומר זה מתכוון אולי להכריח את בעל החפץ למכור לו אותו, וגם שם קובעת הגמרא: 'לא תחמוד' לאינשי בלא דמי משמע להו" כלומר אנשים חושבים שאיסור לא תחמוד שייך רק כאשר גונבים חפץ שאיננו שייך לי, כאשר למעשה איסור לא תחמוד שייך אפילו אם משלמים תמורתו ממון. הנחת היסוד של כל הדיון התלמודי הזה הוא שאיסור לא תחמוד מתגשם רק בשלב בו הצלחתי להשיג את החפץ שרציתי (בין אם בדרך מרמה ובין אם בדרך שכנוע וקנייה) אך איננו איסור ללב ולמחשבה. [נעיר בקצרה שאמנם במכילתא דרשב"י וברמב"ם: איסור "לא תתאווה" שמופיע בעשרת הדברות, כפי שהן מנוסחות בספר דברים – נותר איסור על המחשבה]. הפרשנות ההלכתית לאיסור זה שמזכירה לנו פרשנויות נוספות, כמו מצוות "כבד את אביך ואת אמך" בה נתבע האדם להיות מכבד ומעירך את הוריו, ובאה ההלכה ומתרגמת אותו לשורת הוראות מעשיות שמאפשרות לקיים בדקדוק את כולן ללא יחס וקשר של הערכה בין ילד להוריו, מצוות "ואהבת לרעך כמוך" בה אומר לנו הקב"ה שעלינו להיות אנשים אוהבי אדם , ובאה ההלכה ומתרגמת אותו לשורת הוראות שלא מכריחות רגש ויחס של אהבה לזולת.

 

נכון הוא שמערכת משפטית באשר היא, זקוקה לכלים ברורים, מדויקים, כאלו שניתן לכמת על מנת שתוכל להגדיר מתי יוצא האדם ידי חובתו, מתי עבר אדם על עבירה ואולי בכלל כדי לאפשר לכל מאן דהוא להיות חלק ממערכת המשפט, כאשר הציווי על הלב והראש הוא תמיד מורכב יותר לא רק לבחינה אלא גם ליישום. ובכל זאת דווקא האופן בו בחר הקב"ה לנסח את הדברים בתורה שבכתב: אופן שפונה אל המרחב הפנימי של האדם וקורא לו לעשות תיקון ועבודה גם בעולמו הנפשי – מזמין אותנו לזכור שדתיות איננה רק שמירת מצוות מעשיות, אלא היא עולם שלם של עבודה, הזמנה ותביעה לחיים עדינים ודקים יותר.

 

שבת שלום

חנה