‍‍10.07.2014 // י״ג תשרי תשע״ה

מנהג עתיק יומין בעם ישראל לעשות בערב יום כיפור כפרות: לקחת תרנגול או תרנגולת, לסובבה מעל הראש ולומר: "זאת כפרתי, זאת חליפתי. תרנגול זה ילך למיתה ואני אלך לחיים ארוכים ולשלום". סביב מנהג זה התנהל כבר בתקופת הראשונים דיון סוער, שבא לידי ביטוי בראשית תקופת האחרונים, עת רב יוסף קארו כתב את ספרו הגדול "שולחן ערוך" ולסימן תר"ה בחלק אורח חיים נתן את הכותרת: "כפרות בערב יום כיפור הוא מנהג שטות". בסימן עצמו ביקש רבי יוסף קארו לבטל את המנהג. הרמ"א האשכנזי חולק עליו על אתר וטוען שלמנהג זה יש יסודות עתיקי יומין ומשמעות ועל כן אין לבטלו. לימים עודנה הכותרת של הסימן ובדפוסים הוא נקרא בפשטות "מנהג כפרות בערב יום כיפור". הדיון סביב מנהג מוזר זה במהלך הדורות (והאמת שעד לימינו אנו) נגע בענייני חוקות הגויים וגם בענייני צער בעלי חיים, אך דומה שברובד העמוק הוא נוגע בשאלה פנימית יותר: מנהג זה מביא לידי ביטוי משהו שהיינו מכנים אותו פרמיטיבי וילדותי ביחסנו עם הקב"ה: הציור של האלוקים כמנהל מערכת יחסים של "קח ותן" וחזק מכך החוויה של התרנגולת שהופכת להיות חלופת מותנו – באמת רחוקים מהחוויה הבוגרת של עובד ה': זה היודע שהקשר עם הקב"ה צריך להיות מושכל ומופשט מלבוש ציורי שכזה.

 
ובכל זאת, בערב יום כיפורים זה אני מבקשת להרהר קצת בכוח ובעוצמה שמנהג מוזר זה יכול לתת לחיים הרוחניים שלנו.
החוויה של הקושי להתפלל, אני מניחה שמוכרת לכל אחד מאיתנו. לעיתים הקושי נובע מחוסר זמן, מהיות הנוסח קבוע, מקושי להיות עסוק בעולם פנימי בתוך מירוץ היום יום ועוד. אך נראה שמתחת לכל אלו מתחבא קושי נוסף ועמוק יותר: הנעלמות והחמקמקות של הקב"ה כנוכח וקיים בתוך העולם שלנו וממילא השאלה: מה משמעות לשיח של תפילה איתו והאם יש שם מישהו שבאמת שומע ומתעניין הם שאלות שנוקבות את הבטן הדתית המחפשת, גם כאשר הראש והמוח הצליחו לענות עליהן והכריעו לחיות חיים דתיים. קושי זה מחריף בימים עמוסי התפילה שאנחנו עומדים בתוכם: היכולת לחוות את יום כיפור כיום בו נגזר גזר דיננו לחיים או למוות חס ושלום – גם היא פוגשת לעיתים מקום תוהה, כמעט הייתי אומרת מגחך, על החוויה הזו שנראית לאדם הבוגר והפיקח כציור ילדותי ופרמיטיבי.

 
נדמה לי שמנהג הכפרות בערב יום כיפור, זה המוכן לצייר אלוקים נוכח, אולי נוכח באמת במובן הפרמיטיבי של המילה: ובכל זאת נוכח וממשי גם בתחושת הבטן ולא רק במחשבות הראש, מבקש לעזור לנו לבקוע את מערך הספקות האמיתי והנוקב הזה. המנהג הזה, כמו גם היום הגדול שאנחנו ניצבים לקראתו, מזמינים אותנו להשתחרר לרגע מהמושכל והמתוחכם, זה היודע שהקב"ה והחיים הרוחניים הם עניין מורכב, מופשט ומלא גם בספקות ותהיות. ומציב אותנו מול מראה שיש בה מן הילדותיות, אך יש בה גם את העוצמה הילדית: זו שאיננה מטילה ספק ואיננה מסתבכת אלא יודעת בידיעה פנימית בהירה את הקיים. ומי מאיתנו שאיננו מתחבר למנהג זה, דומה שראוי וכדאי לו שיחפש דרכים אחרות (ואולי נכון יותר לומר: טריקים אחרים) להנכיח את הקב"ה בקיומו הממשי לקראת יום הכיפורים הזה וממילא להצליח להתפלל ולחוות את עוצמת היום ואת הנוראות שבו בכל העדינות והעוצמה שיש.

 
בע"ה שהקב"ה יגזור את כולנו ואת עם ישראל כולו לשנה טובה ומתוקה

 
חנה