פרשת השבוע // משפטים תשע"ה

‍‍02.13.2015 // כ״ד שבט תשע״ה

פרשת משפטים: מהתגלות לברית

פרשת משפטים היא אחת הפרשיות העמוסות ביותר במצוות, למעשה פרשה זו עם רעותה שבספר דברים (פרשת כי תצא) מהוות את רצף הפסוקים העומד בתשתית כמעט כל ההלכות הנובעות מסדר נזיקין וסדר נשים שבש"ס. פרקים אלו מעלים את אחת השאלות החשובות ביותר ביחסנו אל עולם ההלכה והיא שאלת הפרשנות ההלכתית של חז"ל לפסוקים ומקורה והתפתחותה של התורה שבעל פה. ובכ"ז אני בוחרת לברוח (גם) השנה אל הפרק החותם את פרשת משפטים ובו שוב לאחר פרקים של מצוות: סיפור. הסיפור מספר על עליית משה להר סיני, על קבלת הלוחות, על תגובת העם לדבר ה' ועל הקורבנות והברית שנחקקת בין עם ישראל לקב"ה. השאלה מה היחס בין המתואר בפרק זה למה שקראנו בשבוע שעבר בפרשת יתרו על עליית משה להר, על קבלת הלוחות ועל תגובת העם נתונה במחלוקת תנאים במכילתא: ת"ק סובר שהפרשות מספרות סיפור התרחשות שונה – זה שבפרשת יתרו קדם למתן תורה וזה שבפרשת משפטים התרחש לאחר קבלת המצוות שבפרשה שלנו. רבי יוסי ברבי יהודה סובר שהפרשות מתארות התרחשות אחת (אגב: גם הראשונים על אתר חולקים בשאלה זו: רש"י סובר כת"ק והרמב"ן סובר כרבי יוסי ברבי יהודה). לשיטתו של רבי יוסי ברבי יהודה צריך לשאול מדוע ראתה התורה לחלק תיאור של התרחשות זהה לשני מקומות שונים ולהפריד את שני התיאורים ע"י רצף המצוות שבפרשת משפטים.

אני מבקשת לעיין בשאלה זו דרך השוואה של מספר נקודות בין התיאור של מתן תורה שבפרשת יתרו לבין התיאור של מתן תורה שבפרשה שלנו:

• תיאור ההתגלות: פרשת יתרו עמוסה בתיאורים של האופן בו מתגלה הקב"ה. התיאורים מלאים בדרמטיות של עשן, אש, קולות, ערפל, לפידים, ברקים, שופרות ועוד.. לעומת זאת בפרשה שלנו ההתגלות כמעט ולא מקבלת תיאור, אולי למעט הפסוק הסתום שאומר: "וַיִּרְאוּ, אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וְתַחַת רַגְלָיו, כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, לָטֹהַר" (וכדאי לעיין בפרשנות הרמב"ם לפסוק במורה נבוכים, ח"א פ"ה).
• תיאור תגובת העם: מתן תורה שבפרשת יתרו נפתח באמירה הדרמטית של עם ישראל: "כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" וממשיך בפחד וברתיעה של עם ישראל מההתגלות, עד כדי בקשה לא להיות נוכחים בה אלא להפוך את משה לצינור מקשר בין העם לקב"ה. מתן תורה שבפרשה שלנו מכיל את האמירה המפורסמת שבתגובת העם: "כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" שבפשט איננה הסכמה לעשייה אפילו טרם נשמע, אלא דווקא תביעה להבנה ולמידה והפנמה של מערכת המצוות שנעשה (שכן משמעות הפועל "שמע" במקרא בדר"כ איננה שמיעה טכנית אלא הבנה והקשבה) ובהמשך השתתפות של העם בטקס ע"י הקרבת קורבנות וזריקת דם.
• הנהגת העם: בפרשת יתרו השליח הבלעדי של העם לקבל ולתת תורה הוא משה רבנו שעולה לבדו להר ויורד משם לבדו. בפרשה שלנו מתוארים שלצד משה ישנה קבוצה שלמה של שותפים להנהגה המכונים: "שִׁבְעִים, מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל". כאן אנחנו שומעים לראשונה על שבעים הזקנים, אבל בספר במדבר נשמע יותר על טיבם כשותפים להנהגת משה ומקבלים מרוחו "וְאָצַלְתִּי מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם; וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם". ההנחה שמדובר באותם שבעים זקנים קשורה לא רק למספר הזקנים אלא גם לביטוי הייחודי "ואצלתי מן הרוח" שמזכיר את תיאור הזקנים אצלנו: "אצילי בני ישראל".
• תיאור הטקס של מתן תורה: בפרשת יתרו העם עומד סביב להר, מוגבל ואסור לעלות אליו ותפקידו מסתכם בשמיעה פאסיבית לדבר ה'. בפרשה שלנו העם מקריב קורבנות ואוכל ושותה בסעודת שמחה על ההתגלות האלוקית.

נדמה שההבדלים בין שתי הפרשיות קשורים בטבורם לשאלה כיצד לתפוס את הקשר והעמידה של העם נוכח התגלות אלוקית: פרשת יתרו מתארת התגלות אלוקית – ההתגלות באה בקול גדול ומשתקת את השומעים אותה שהפוכים כמעט בעל כורחם למבוהלים ומצייתים למחזה האדיר שמתגלה להם. פרשת משפטים מתארת כריתה של ברית בין האלוקים לעם – הברית נכרתת, כמו כל ברית, בין שני שותפים והופכת את העם השומע את דבר ה' למחויב מתוך שותפות לדרך ה'. הברית (שזהו ביטוי שמופיע במפורש בפרשה שלנו) מאפשרת לעם לבקש להבין, מאפשרת לזקנים להיות שותפים לרוח הנאצלת, מאפשרת לא להיבהל אלא להיות שותף ואולי גם תובעת את החיבור האישי והעמוק בין דבר ה' לאדם.

שני תיאורים של מתן תורה, שני ציורים של אופיים שונים של עבודת ה' ושל הדרך בה נפגש האדם עם אלוקיו. ואולי נכון יותר לומר, שני שלבים לבניית הקשר בין האדם לאלוקים ממקום של התגלות המשתק ומבטל את האדם למקום של כריתת ברית המשמחת ונותנת כוחות ושותפות לאדם בקשר זה

שבת שלום

חנה דרייפוס