‍‍02.08.2016 // כ״ט שבט תשע״ו

 

פרשת משפטים: בין חירות להתמסרות

 
"וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר", "מֵרָחֹק", "עֹלֹת", "נַעֲרֵי", "לֹא שָׁלַח יָדוֹ", "שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם" – נסו לחשוב מה הייתם עונים לוּ הייתם קוראים את רצף המילים הבאות והייתם נשאלים מאיזה פרק מהתנ"ך הם לקוחים, אני מניחה שרובכם הייתם עונים את אותה התשובה: פרק כ"ב בספר בראשית (עקידת יצחק). תשובה זהה אך לא נכונה.
רצף המילים הללו לקוח מתוך פרק כ"ד שבספר שמות, הפרק החותם את פרשת השבוע שלנו ובו לאחר רצף הדינים והמשפטים המסועפים המופיעים בפרשה, מתואר מעמד הקרוי "ברית האגנות" ובו נכרתת ברית בין הקב"ה לעם ישראל בהר סיני (נוספת או מקבילה לזו המתוארת בפרק י"ט). כאשר קראתי אני את הפרק הדהדו באוזני כל העת הפסוקים מעקידת יצחק שהובילו אותו לחשוב ולשאול: מדוע מבקשת התורה, אמנם ברמז, לזרוק את הקורא המצוי באמצעו של מתן תורה לחשוב ולהרהר על עקידת יצחק. במדרש שוחר טוב אף מופיע מדרש שמקשר את שני המעמדות באופן הדוק ומופרש יותר, וכך נאמר שם: "סיני מהיכן בא? אמר רבי יוסי מהר המוריה נתלש כחלה מעיסה, ממקום שנעקד יצחק אבינו", כלומר רבי יוסנ סובר שלא רק המילים שבין שני הפרקים מחברים את המעמדות, אלא כביכול פיזית – מעמד הר סיני נעשה באותה חלקת אדמה בה נעקד יצחק.

 
בכדי לנסות ולהבין את שורש החיבור הנ"ל, כדאי אולי להיזכר במדרש שכולנו שמענו עוד מימי הגננת, אך מקורו מופיע בגמרא במסכת קידושין דף כב, וכך כתוב שם: "רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף אמר הקדוש ברוך הוא אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע". דרשה זו מופיעה גם היא על פסוקים מתוך הפרשה שלנו – אלו הפותחים אותה – פרשיית העבד העברי. רבי יוחנן מבקש להסביר שעבד עברי המבקש להישאר אצל אדוניו ולא לצאת לחופשי, נרצע דווקא באוזנו כיוון שבבחירה להישאר עבד יש החטאה. החטאה למה? כאשר הקב"ה נתן לנו את התורה הוא הפך אותנו לעבדיו שלו "כי לי בני ישראל עבדים" ועל כן המוכנות של אדם להיות עבד לאדם פוגעת ביכולת שלו להיות עבד מוחלט לקב"ה. הציור של רבי יוחנן ליחסיו של האדם עם הקב"ה, יחסים המתכוננים במעמד הר סיני, הוא יחסים של עבד ואדון. עבד במובן של היכולת להתמסרות טוטאלית לרצונו של אדוניו, עבד במובן של המוכנות לוותר על עולמך, כוחותיך, רצונותיך ושאיפותיך בשביל להיות נקי ומזוכך להתמלא ברצונו של האדון. משהו בסגנון האמירה: "בטל רצונך מפני רצונו".

 
קריאתו של רבי יוחנן את תחילת הפרשייה וההצעה שהוצעה לעיל לרמזים הנטועים בפרק החותם את הפרשה – יוצרים מעין מסגרת לפרשה. מסגרת המבקשת לומר: ברית סיני הפכה את עם ישראל להיות עבדי ה'. הפרשה נפתחת בקביעה שאנחנו עבדי ה' ועל כן לא נוכל להיות עבדים לאדון אחר כדי שנוכל להתמסר באופן מלא לרצון ה', הפרשה נחתמת ברמיזות לאברהם אבינו במעשה העקידה שהינו הדוגמא הבוטה ביותר לעבד ה' ולמוכנות שאומרת: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".
על דברי רבי יוחנן בגמרא במסכת קידושין מצטט תוספות מדרש שונה המבקש להסביר באופן אחר מדוע הרציעה נעשית דווקא במרצע. נדמה לי שהמדרש המובא בתוספות (שלא מצאתי מקורו), לא מביא רק הסבר אחר למעשה הרציעה, אלא תופס באופן שונה לחלוטין את הבעייתיות שבעבד המבקש להישאר עבד ותופס באופן אחר לגמרי את טיב ואופי מערכת הקשר שנוצרה בין עם ישראל לקב"ה במעמד סיני. וכך מובא בתוספות: "יש במדרש דמרצ"ע בגימטריא ד' מאות (שנה) ולפי שהיו ישראל עבדים ארבע מאות שנה וגאלם הקב"ה והלך זה וקנה אדון לעצמו לפיכך ירצע במרצע העולה כך". במדרש זה עולה שנקודת ההחטאה של עבד עברי המבקש להישאר אצל אדוניו קשורה לכך שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים ובכך ביקש ותבע ממנו להיות אנשי חירות וחופש. המוכנות של האדם לוותר על עולמו ולהיות עבד, לא ממש משנה למי, עומדת בסתירה לתביעה האלוקית ממנו, זו שנוצרה אף היא במעמד הר סיני, תביעה שאומרת לאדם: היה מאמין בעצמך ובחייך שהרי לשם כך הוצאתי אותך מבית עבדים.

 

שאלה זו: האם המפגש של האדם עם הקב"ה תובע ממנו להיות עבד המבטל את רצונותיו וכוחותיו או שמא מפגש זה תובע מהאדם דווקא להיות קשוב ומאמין בחייו ובעצמו – שאלה מורכבת ולא פשוטה היא ונראה שהמדרשים השונים העומדים על ראשיתה של פרשת השבוע שלנו – מעלים נקודות מבט שונות לגביה.

 
שבת שלום
חנה