‍‍09.17.2015 // ד׳ תשרי תשע״ו

הרמב"ם פותח את הלכות שמיטת כספים שלו בתיאור רומנטי של החמה השוקעת בליל ערב ראש השנה ומכניסה את השנה החדשה אלינו. המשך המשפט, ממש כמו תיאורו של איש ההלכה במסה היפיפה של הרב סולובייצ'יק, מזכיר את ההשלכות ההלכתיות שיש לרגע מיוחד זה בו מסתיימת שנת השמיטה ושנה חדשה מגיעה אלינו: "כשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב".

 

הקושי והאתגר שמציבה שמיטת כספים לפתחו של האדם הנורמטיבי, מקבל ביטוי כבר בתורה, שם מיד לאחר הציווי על השמטת הכספים, מזהיר הקב"ה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ". ובכל זאת כולנו מכירים ויודעים שעברו כמה אלפי שנים, הקושי הפך למציאות, עד שבא הלל הזקן ומחליט לעשות מעשה אמיץ ולתקן את הפרוזבול שהוא מסמך משפטי שמאפשר בדרך כל שהיא לעקוף את המצווה ולגבות את החובות האבודים. הגמרא במסכת גיטין שדנה בתוך פרק "תיקון עולם" בתקנתו של הלל הזקן, נזעקת ושואלת: "ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית והתקין הלל דלא משמטא?" (שם דף לו ע"א), כלומר כיצד יכול היה הלל לתקן תקנה שלמעשה מבטלת לנו מצווה מן התורה.

 

צעקתה של הגמרא מעלה את המתח ששאלת התפתחות והשתנות ההלכה והיחס בין ההלכה לחיים מציף לא אחת את חיי עבודת ה' שלנו: מחד גיסא ניצבים ההלכה, מסורת הפסיקה, דבר ה' אלינו, המציאות האידיאלית ומאידך גיסא ניצבים המציאות הממשית, ההתפתחויות ההיסטוריות, הקשיים האנושיים. הצעקה שבגמרא מזמינה אותנו לרגע לחוות את המתח ולהכיר בכובד המשקל האמיתי שיש לכל אחד מצדדי המשקולת הזו..

 
אני מבקשת להציע שלושה כיווני פתרון שעולים בספרות חז"ל להכרעה במתח הזה:

 

ראשון קם אביי בתוך הסוגיה ועונה לצעקת הגמרא כך: "אמר אביי בשביעית בזמן הזה". מבלי להיכנס לקשיים עליהם מצביעים הראשונים בתשובתו של אביי, קובע אביי שהיכולת של הלל לשנות את ההלכה ולהקשיב לקושי המציאותי תלוי בכך שמדובר כאן במצווה דרבנן. כל ההתחדשות ההלכתית וכל היכולת להיות קשוב לקשיים שההלכה מציפה, יכולים להיעשות רק בתחום צר של קביעות שתוקפן הוא מדרבנן.

 

בהמשך הסוגיה, לפחות לפי קריאת חלק מהראשונים, מציע רבא שהפרוזבול תקף גם כאשר השמיטה היא מדאורייתא, דהיינו גם בגבולות הגזרה הללו יש לחכמים כוח לשנות ולתקן. הא כיצד? אני רוצה לחזור רגע אל המשנה במסכת שביעית ולבחון כיצד היא מתארת את תקנתו של הלל הזקן: "כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל וגו', הִתְקִין הִלֵּל פְּרוּזְבּוּל". המשנה מתארת שהמשקולות אותן ראה הלל לא היו ההלכה ודבר ה' מחד גיסא והמציאות והקושי האנושי מאידך גיסא, אלא משני עברי המשקולת דבר ה' ניצב: מחד גיסא מצוות שמיטת כפסים ומאידך גיסא מצוות הלוואה. תיאור המשקולות באופן כזה נותן פשר חדש להכרעתו של הלל: אמר לעצמו הלל הזקן בין כה ובין כה מה שכתוב בתורה לא מצליח להתממש באופן מלא, אני מבקש רק לבחור מה מבין שתי המצוות יתקיים: בעוד ברירת המחדל של המציאות הובילה לכך שהעם יקים את שמיטת הכספים אך לא ילווה לעני, מכריע הלל להפוך את המשקולות ולגרום לכך שהעם יקיים את מצוות הלוואה לעני אך לא יקיים את מצוות שמיטת כספים.

 

כיוון שלישי אפשר למצוא במדרש ההלכה על פרשיית שמיטת כספים, שם מתוארת תקנת הפרוזבול כך: "ואת אחיך תשמט ידך" ולא המוסר שטרותיו לב"ד. מכאן אמרו: "הלל התקין פרוזבול". מדרש ההלכה מתאר פרשנות קדומה של חז"ל לפשטי התורה, פרשנות הקובעת שכל שמיטת כספים חלה רק על הלוואות של אדם אל אדם ולא על הלוואות וחובות שמעורב בהם בית הדין. על פי ניסוחו של הספרי, כאשר ראה הלל הזקן את הבעיה שנוצרה בעקבות הקושי להלוות, הוא חיפש בתוך הלכות התורה עצמן פירצה כל שהיא שבה יוכלו לעבור כל המתקשים. הוא מצא אותה בדמות "המוסר שטרות לבית הדין" ובתקנתו למעשה רק פירסם וצעק שמהתורה עצמה יש דרך להתנהל באופן התואם את העכשווי (אעיר בקצרה: שבמשנה ברור שהמסור שטרות לבית דין הינה הלכה שונה ונבדלת מתקנת הפרוזבול).

 
שלוש דרכים אלו בתיאור מעשהו של הלל: ביטול מצווה דרבנן, ביטול מצווה מהתורה אך על מנת לקיים מצווה אחרת מהתורה או חיפוש ירצה בתוך מצוות התורה עצמה – יכולים לתת שלושה כיווני מחשבה שונים בשאלות קשות ומאתגרות אחרות שניצבות היום לפתחנו בשאלת המתחים שבין המציאות המשתנה והמתחדשת לבין ההלכה שמעצם טיבה מגיעה אלינו מהמסורת.

 

בברכת שנה טובה ומתוקה
ובתפילה שהקב"ה יכתוב את כולנו לשנה מלאת ברכה ובשורות טובות
חנה