‍‍04.29.2015 // י׳ אייר תשע״ה

פרשות אחרי מות קדושים: לדמותו של הרב ליכטנשטיין

השבוע איבד עם ישראל את אחד מתלמידי החכמים המובהקים של הציונות הדתית ואולי יש לומר: של עולם התורה בכלל. אני שזכיתי ללמוד אצלו גמרא במשך שנתיים, מבקשת להקדיש את הדברים הבאים לעילוי נשמתו ולהאיר דרך הפרשה נקודה אחת יסודית וחשובה בדמותו.

אחת המשניות בפרק שמיני של מסכת יומא דנה בשאלה מתי פיקוח נפש דוחה איסורי תורה כגון: אכילת טרפות וחילול שבת. הסוגיה על המשנה שם (דף פה.-פה:) מביאה שבע תשובות שונות לשאלה מניין אנו יודעים שפיקוח נפש דוחה שבת? לימוד התשובות השונות שמביאה הסוגיה לשאלה זו, מעלה שישנן שלושה אופיים של חשיבה הלכתית הבאים לידי ביטוי בתשובות השונות. התשובות הראשונות הן ברוח זו: "ענה רבי ישמעאל ואמר: "אם במחתרת ימצא הגנב" (שמות כ"ב, א) – ומה זה שספק על ממון בא ספק על נפשות בא, ושפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל – ניתן להצילו בנפשו, קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת". רבי ישמעאל מחפש בניין אב בפסוקי התורה בו התורה התירה מעשה חמור בשביל להציל נפש אדם ולומד בקל וחומר גם לחילול שבת. החשיבה ההלכתית איתה ניגש רבי ישמעאל לשאלת פיקוח נפש היא החשיבה ההלכתית הקלאסית הנעזרת בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם בשביל ללמוד הלכה. קבוצת התשובות הבאות בסוגיה הן ברוח זו: רבי שמעון בן מנסיא אומר: "ושמרו בני ישראל את השבת" (שמות ל"א, טז) – אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה". רבי שמעון בן מנסיא איננו מחפש את התשובה בכלים ההלכתיים הרגילים, אלא מפעיל את ההיגיון האנושי וטוען שאם השבת ושמירת השבת יקרה וחשובה, בוודאי שכדאי לחלל שבת אחרת ובכך להרוויח שמירת שבתות רבות. החשיבה ההלכתית איתה ניגש רבי שמעון לשאלת פיקוח נפש היא לוגית אך תוך דאגה לאינטרסים הפנימיים של עולם ההלכה. התשובה האחרונה המופיעה בסוגיה היא תשובתו של האמורא שמואל: אמר רבי יהודה אמר שמואל..  "וחי בהם" (ויקרא י"ח, ה) – ולא שימות בהם. תשובתו של שמואל, שהיא התשובה המוכרת לשכל וללב של רובנו, מפתיעה מאין כמותה: שמואל איננו ניגש לשאלת פיקוח נפש בכלים הלכתיים: לא אלו הקלאסיים כמו התשובות הראשונות בסוגיה וגם לא אלו הלוגיות הדואגות לעולם ההלכה עצמו כמו התשובות הנוספות. טענתו של שמואל היא שיש ערך גדול יותר, גם אם נראה כחיצוני לעולם ההלכתי עצמו והוא: חיי האדם. בניגוד לרבי שמעון שביקש למצוא את הצידוק לחלל שבת ולהפר הלכה בכך שלטווח ארוך החילול מגן ושומר על השבת ועל ההלכה, שמואל מבקש למצוא את הצידוק לחלל שבת ולהפר הלכה בערך שבאופן פשוט איננו חלק מהמערכת ההלכתית עצמה.

הפסוק ממנו לומד שמואל את העיקרון האמיץ שבדבריו מצוי בפרשת השבוע שלנו בהקדמה לאחד משני הפרקים המתאר את מעשה ארץ כנען המטמאים והאסורים לנו: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'". נדמה לי שאם נתבונן לעומק בפרשיות מעשי ארץ כנען ובכלל בציווים שבפרשות השבוע שלנו, נוכל למצוא את ההבנה שהובילה את שמואל להשתמש בפסוק כדי ללמוד את ערך חיי האדם. היריעה קצרה והרעיון שאכתוב לקמן דורש לימוד והעמקה בתוך הפסוקים עצמם, אך המתבונן בפסוקים מגלה שלצד איסורי עריות המתוארים כטומאה שהורגלו בה אנשי כנען, חוזרת התורה שוב ושוב, גם בפרק י"ח ובעיקר בפרק כ', על שני איסורים נוספים: איסור להעביר את הבן לעבודת המולך ואיסור לפנות אל האובות ואל הידעונים. איסורים אלו חוזרים כמה פעמים בפרשה שלנו ובשניהם מופיע ביטוי קשה מאין כמותו: "וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ" (ביטוי שלא מופיע אפילו ביחס לעריות). [מי שיתבונן בסופה של פרשת קדושים יגלה שגם ברמה הספרותית מוצאת התורה דרך להדגיש את מרכזיות האיסור: לאחר שהפסוקים חותמים בסגירה ברורה את פרשת קדושים: "וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי", נזכרת התורה במעין נ.ב וחוזרת שוב לאחר החתימה הדרמטית לפסוק אחד שמזכיר שוב את איסור האוב והידעוני: "וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם"]. אם נחפש את המשותף לאיסור מולך ולאיסור האוב והידעוני נראה שנמצא אותו ביחס שבין החיים לבין המוות: המולך שהיתה עבודת אל כנענית בה הוקרב הבן והאוב והידעוני שהיו מכשפים שתיקשרו עם עולם המתים. הפרשה שלנו המצווה עלינו להיות קדושים, אומרת שקדושה היא למעשה חיים. עבודת אלוהים שמובילה למוות כמו עבודת המולך ועבודת אלוהים שמובילה לחוסר אמון בחיים כמו הרצון לתקשר עם עולם המתים- איננה קדושה ואיננה עבודת ה'. הערך המכונן של עבודת ה' הוא האמונה בחיים [לכך ניתן להוסיף את הציוויים שבתחילת פרשת אחרי מות שמבקשים ללמד את הדרך אל הקודש שאיננה מובילה למוות כמו אצל נדב ואביהו]. לאחר שפרשות השבוע הקודמות עסקה התורה במושגי הטהרה והטומאה שנגעו באפשרות המוות ובצורך ההלכתי להגיב אליו, פרשות השבוע שלנו עוסקות במושג הקדושה ומכריזות שקדושה היא עיסוק ואמון ורצון בחיים.

ייתכן שלימודו של שמואל לחלל שבת בשביל פיקוח נפש איננו רק "לימוד הומניסטי" המכיר בערך חיי האדם, אלא הוא לימוד המבין מתוך פרשות השבוע שלנו שחיי האדם הוא הערך המכונן גם בשפה הלכתית עמוקה: התביעה ההלכתית להיות קדושים היא בעומקה התביעה להיות אנשים חיים: אנשים הרוצים לחיות, אנשים המאמינים בחיים, אנשים המאמינים באדם.

ובחזרה אל הרב ליכטנשטיין: המילים – מתון, ליברל, ד"ר, בעל השכלה כללית, מגולח זקן וביטויים נוספים שבדרך כלל איננו רגילים למצוא אותם בסמוך לתואר "רב" ולאישיות הניצבת מאחורי תואר זה – חיו אצל הרב ליכטנשטיין בכפיפה אחת. מי שהכיר ופגש את דמותו של הרב ידע שכפיפה אחת זו לא היתה עולם של "גם וגם", כזה שמחד גיסא מסור ללימוד התורה, לקיום המצוות ולעבודת ה' ומאידך גיסא קשור ועסוק גם בענייני המציאות. דמותו העוצמתית היתה כזו, שכלימודו של שמואל בגמרא במסכת יומא, מכיר בכך שאין הפרדה של ממש בין עולם הערכים האנושיים לבין עולם הערכים ההלכתי. הלכה וחיים חייבות להיות אחוזות זו בזו, עבודת ה' במובנה העמוק יוצרת אישיות שיש בה מן המתינות ומן ההשכלה הכללית ומן האמון בהתפתחויות שהעולם המודרני מביא איתו אל חיינו.

כתלמידיו, נדמה שעלינו להיזכר בנקודה חשובה זו ולזכך ולצרף את הליברליות, הפתיחות, תאוות הדעת שיש בנו, כך שינקו ויהיו שייכות לתוך עבודת ה' עצמה, להתמסרות הטוטאלית והמוחלטת ללימוד התורה ושמירת ההלכה.

 

שבת שלום

חנה דרייפוס