‍‍04.23.2018 // ח׳ אייר תשע״ח

פרשת אחרי מות – קדושים

השבוע נקרא את שתי הפרשות המצורפות. פרשת אחרי מות דנה בעיקר בעבודת הכהנים ושמירת גדרי איסור עריות. פרשת קדושים כוללת הרבה מאד מצוות, חלקן בין אדם למקום וחלקן בין אדם לחברו. הפתיח של הפרשה (י"ט, ב') מסביר את הסיבה לאותן המצוות: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם" גם באמצע הפרשה (כ', ז'-ח') מזכיר ה' "והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה'…" ובסוף הפרשה כתוב (כ' כ"ו) "והייתם לי קדושים כי קדוש אני… ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי".

"קדושה" היא מילה נשגבת, מצב של גובה רב, הרי על ה' אנו אומרים בכל יום בחלקים הכי חשובים בתפילה "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלוא כל הארץ כבודו" – כלומר הקדושה היא ממש תכונה מיוחדת ועליונה. והנה אנו, הנשים והאנשים הרגילים והפשוטים, נדרשים ומצווים על ידי ה' להיות גם אנחנו קדושים. הפרשה הזו בעצם מרגיעה אותנו ומגדירה לנו מהי הקדושה שאנו נדרשים ויכולים להגיע אליה.

בראש ובראשונה – אנו צריכות להבין שהקדושה תלויה בנו. פעולת הפיכתנו לקדושים היא לא פעולה חיצונית התלויה במשהו או מישהו אחר אלא אנו הופכות את עצמנו לכאלה. הפועל "והתקדשתם" – הוא בבניין "התפעל", כלומר פעולה שאדם עושה על עצמו (כמו "התלבש" – אדם המלביש את עצמו).

ננסה להסביר לעצמנו – מהי קדושה? לפי הפסוקים הללו אנו מבינות כי: קדושה היא להיות כמו ה': "כי קדוש אני" אך קדושה מתקשרת גם ל"ואבדיל אתכם מן העמים" כלומר לייחודיות שלנו כעם ולאי היותנו כעמים אחרים.

הפרשה מסבירה כיצד אנו כולנו כחברה, שהרי ה' אומר למשה "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו…", צריכים לקדש את עצמנו.

אם ננסה למצוא מכנה משותף לכל המצוות הרבות בפרשה – נגלה כי אין כזה. עם זאת בחלוקה כללית ניתן לראות כי:

*חלק מהמצוות קשורות לאיסור התנהגות כמו הגויים (מבחינה חיצונית ומבחינה אמונית) – כגון "לא תקיפו פאת ראשכם… ושרט לנפש… וכתובת קעקע", וכן עבודה זרה והקרבת ילדים למולך.

*חלק מהמצוות קשור להתנהגות מוסרית בין המינים, ויחסי מין אסורים.

* חלק מהמצוות הן מהמצוות שלא קשורות למוסר והן פחות מובנות לנו – שעטנז, כשרות, פירות ערלה, פניה לאוב וידעוני.

* ובעיקר – רבות מהמצוות קשורות למערכת הקשרים של האדם עם אנשים אחרים בסביבתו: כיבוד הורים, כיבוד זקנים – "מפני שיבה תקום", תמיכה בעניים – מצוות לקט ופאה, איסור גניבה ושקר, עושק, גזל, הלנת שכר, יחס לחרש ולעיור, עריכת משפט צדק, רכילות, אי שמירת שנאה, ואהבת לרעך כמוך וצדק ויושר במסחר.

חלק ניכר ממצוות אלה קשור בהימנעות מהפגנת עליונות של אדם חזק על חלש, כך למשל האיסור לקלל חרש, האיסור להכשיל עיוור, התחשבות בזקנים, התחשבות בעני במצוות לקט ויחס מכבד לגר, תשלום בזמן לעובד המחכה לכספו ומסחר עם מאזניים הגונים שאין בו ניצול של הלקוח.

נתמקד לרגע באיסור לא תקלל חרש. בניגוד לשאר הדוגמאות כאן, כדוגמת עיוור שיכול ליפול ממכשול (זהו דימוי לכל אדם שמטעים אותו וגורמים לנפילתו) או כמו עני שירעב אם לא נשאיר לו אוכל – הרי קללת חרש כלל לא פוגעת בו. הוא לא יודע שהוא קולל, ואם לא היה אדם נוסף באזור הרי שהקללה לא הגיעה כלל לשום אוזן שומעת. מדוע האיסור לקלל חרש מביא אותנו למצב של קדושה? העניין הוא שהפעולות שהאדם עושה – גם אם אינן משפיעות על אדם אחר – הן משפיעות על הנפש והאישיות שלו. גם אם הן לא מזיקות לאחר – הן מזיקות למי שעושה אותן. הן נותנות לאדם תחושה של כח על חלש, הן מאפשרות לאדם לפתח צד לעגני שבו, זלזול בבריה שברא ה'. לכן מסיים ה' את הפסוק הזה במילים "ויראת מאלוקיך אני ה'". רק האדם וה' יודעים על כך שהאדם קילל את החרש אך זוהי בדיוק הסיבה שהאדם צריך לדאוג. לא רק הוא שמע את הקללה של עצמו, גם ה' שמע אותה… ה' מנסה לומר לנו לנהוג בדיוק להפך. ה' הוא מגן החלשים – ואנו צריכות לנסות ולהדמות לו גם בזה.

לסיום נעלה כאן שתי שאלות עקרוניות: האחת – האין זה מוריד את מעמד הקדושה אם פעולות ארציות ויומיומיות אלה הן אכן המביאות את האדם למצב של קדושה? והשנייה – ניתן לחשוב שלרוב ההתנהגויות החברתיות הללו יכולה חברה להגיע גם ללא ציווי אלוהי אלא מהיבט מוסרי בלבד. מדוע נדרש כאן ציווי אלוקי?

התשובה לשתי השאלות היא אחת – אולי ביום יום, בשגרה, ניתן להגיע למסקנות מוסריות אלה אולם כשאדם לפתע עומד בפני פיתוי קטן או גדול, עומד בפני קושי מסוים, כלכלי או אחר – ברגעים אלה לא תמיד המוסר האנושי והפנימי מספיק, ונדרש צו אלוקי שישמש לאדם כעזר מעבר לרצון הבסיסי שלו להיות מוסרי וטוב. זוהי הקדושה – המעשה היומיומי, העמידה בפני הרצון לפעמים "להחליק" ולהתעלם מעט, והפיכת עם ישראל לעם מוסרי שלא מתחמק ממחויבותו כלפי החלש וכלפי אמונתו בציוויי ה'.

 

שבת שלום,

רחל