‍‍05.21.2015 // ג׳ סיון תשע״ה

פרשת אמור: המקלל – פרוזה של חוק

אחד מהמאפיינים של ספר ויקרא הוא היותו הספר הכי משפטי מבין חמשת חומשי תורה. לאורך כל הספר כולו אנחנו זוכים להיפגש (מעבר למשה ואהרון המוזכרים כדמויות איתם מדבר ה' ודרכם מועברים המשפטים לעם) עם שני סיפורים יחידאיים בעלי שם: סיפור נדב ואביהו שבפרשת שמיני וסיפור המקלל בפרשה שלנו. הסיפורים הללו זרים מאד לכל אופיו הספרותי והמהותי של הספר שמכיל בעיקרו רצף של מצוות וחוקים אך גם בין שני סיפורים אלו קיימת הבחנה: בעוד מיקומו של סיפור נדב ואביהו בספר ויקרא מובן והכרחי שהרי הוא מתרחש ביום השמיני למילואים ועל כן קשור באופן כרונולוגי לספר ויקרא, הרי שהתמיהה לגבי מיקומו של סיפור המקלל גדולה יותר. מתי בדיוק התרחש סיפור המקלל? והאם היה זה בדיוק בין הזמן בו אמר משה לעם את הצווים שבפרשת אמור לבין הזמן בו משה אמר לעם את הצווים שבפרשת בהר? לא ברור שכך הם פני הדברים..

ננסה להלן להתבונן מעט בתוך הסיפור עצמו ומתוך כך אולי נוכל לתת פשר למיקומו, וכך מספרת התורה בויקרא פרק כ"ד: "וַיֵּצֵא בֶּן־אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, וְהוּא בֶּן־אִישׁ מִצְרִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה, בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית, וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי׃ וַיִּקֹּב בֶּן־הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת־הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל, וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל־מֹשֶׁה; וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת־דִּבְרִי לְמַטֵּה־דָן׃ וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר; לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל־פִּי ה'". התיאור שבפסוקים מזכיר מאד סיפור המופיע בספר במדבר פרק ט"ו: "וַיִּהְיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמִּדְבָּר; וַיִּמְצְאוּ, אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים–בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ, הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים–אֶל-מֹשֶׁה, וְאֶל-אַהֲרֹן, וְאֶל, כָּל-הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ, בַּמִּשְׁמָר:  כִּי לֹא פֹרַשׁ, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ". בשני המקרים מתארת התורה אדם שעבר עבירה כל שהיא: בויקרא קללת ה' ובמדבר חילול שבת, בשני המקרים מתואר שהעם הוא זה שהתעורר לצורך להעניש את החוטא ועל כן פנה אל משה ותבע את מיצוי הדין (שזו נקודה מרתקת המטילה את האחריות על בניית חברה שומרת מצוות על כל יחיד ויחיד) ובשני המקרים משה איננו יודע מה לענות לעם ועל כן מניחים את החוטא במשמר עד שיפרש ה' מה לעשות בו. על אף הדומה בין שתי הפרשיות מצביעים חז"ל על הבדל מהותי ביניהן הרמוז כבר בפשטי הפסוקים, ובמדרש ההלכה על אתר הם דורשים (ורש"י מביא בפירושו לתורה אצלנו את הדברים) שבעוד בפרשת המקושש ידוע לכל היה שעונשו של מחלל שבת הוא מוות, כפי שנאמר במפורש כבר בספר שמות, אך סימן השאלה היה באיזה סוג של מיתה יש להעניש את החוטא. בתגובה מתגלה ה' אל משה וקובע: "מוֹת יוּמַת הָאִישׁ; רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים", הרי שבפרשת המקלל סימן השאלה היה גדול הרבה יותר שכן העם ומשה לא ידעו כלל מה עונשו ואם יש עונש למי שמקלל את ה'. בתגובה לתהייה זו מתגלה ה' אל משה ולא מסתפק רק בהגדרת סוג המוות שיש להעניש את המקלל, אלא מחדש גם את עצם האיסור לקלל אלוקים, איסור שלא נזכר במפורש עד עתה (שכן האיסור המופיע בפרשת משפטים מתייחס אל בית הדין ולא אל ה'): "אִישׁ אִישׁ כִּי-יְקַלֵּל אֱלֹהָיו, וְנָשָׂא חֶטְאוֹ. וְנֹקֵב שֵׁם-יְהוָה מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ-בוֹ כָּל-הָעֵדָה". פרשנות זו של חז"ל (שכאמור מצויה בעיני כבר ברמזי הפשט) מעלה סימן שאלה לא פשוט על אותם אנשים אנונימיים שהפסוק מתאר שהביאו את המקרה אל משה, שכן אם איסור מפורש לקלל את שם ה' אין, מכוח מה ובשביל מה בוחרים אותם "שטינקרים" ליידע את משה במה שהתרחש? נראה לי להציע שזו עיקר המגמה של סיפור זה. בתוך ספר ויקרא המלא חוקים ומשפטים מדויקים המבקשים להנחיל חיים של קדושה בעם ישראל, מופיע סיפור שקובע שקדושה לא נובעת רק מהקפדה פורמאלית על דקדוקי המצוות (אע"פ שהיא בוודאי חייבת לעבור דרך הקפדה זו) אלא נובעת מהמקום בו נפש האדם זועקת שמעשה מסוים איננו קדוש, הגם שלא נשמע במפורש שהוא אסור. הרמב"ן בתחילת פרשת קדושים, ביאר באופן דומה את הציווי להיות קדושים והגדיא אותו כאיסור להיות נבל ברשות התורה, כלומר להיות אדם שלא עובר על שום סעיף בשולחן ערוך ובכ"ז הוא מנוול. נראה לי שסיפור המקלל מבקש להביא את יישומה של מצוות "קדושים תהיו": אותם אנשים אלמונים ששמעו את הקללה וזעקו והביאו את המעשה אל משה, הפנימו שקדושה איננה רק שמירת החוק המפורש, אלא היא תביעה כנה לבנות חברה בה המוסר, הקדושה, היחס המתאים לקב"ה, להורים, לחברים נבנים מתוך מהות ולא רק מתוך חוק.

אמירה כזו לא יכולה להיכתב בתורה בצורה של חוק וציווי שכן אז היא הופכת שוב להיות פורמאלית, דווקא הסיפור הוא זה שיכול להביע עקרון חשוב זה. אם צודקים דברינו הרי שפרשת המקלל הינה ביטוי מעשי לרוחו של ספר ויקרא כולו והינה פרוזה שמבקשת בגרעינה ללמד על החוק העליון: אותו חוק שאסור לא להתנסח כחוק שכן אז הוא מפסיד את היותו.

שבת שלום

חנה דרייפוס