‍‍06.27.2016 // כ״א סיון תשע״ו

פרשת אמור – הזמן הקדוש

 

כחלק מהעיסוק בנושא הקדושה ספר ויקרא פורש בפנינו את פרשת המועדות. המועדים, מקראי הקודש, מתייחסים למימד נוסף של הקדושה: קדושת הזמן. בדומה לתחומים נוספים של הקדושה יצירת הקדושה משלבת קביעה אלוקית עם הקדשה אנושית: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (כג ד). המועדים הם מועדי ה' אך יחד עם זאת אתם תקראו אותם במועדם. מאפיין נוסף של הקדושה הוא שהביטוי שלה הוא בין השאר בהגבלות ואיסורים שקובעים את תחומה. גם מקראי הקודש באים לידי ביטוי באיסור, כמו שמעיד הביטוי החוזר בפרק: "מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ", כלומר, קדושת הזמן באה לידי ביטוי באיסור עשיית מלאכה.

 

כיצד מבטאים המועדים ומצוותיהם שבפרשת אמור את הקדושה בתוך מימד הזמן? לשם כך עלינו לעיין במאפייני המועדים שבפרשתנו.

 

פרשת אמור פותחת בשבת ואחריה מפורטים כל המועדים לפי סדר השנה מניסן ועד תשרי. כל אחד מהמועדים פותח בתאריך של המועד ובשמו (מלבד שבועות, שמצוין כסוף הספירה של שבעת השבועות מפסח), בציון מקרא הקודש ובאמירה שיש להקריב "אשה לה'". בחג המצות ובסוכות מצוין אחר כך גם מקרא הקודש הנוסף בחג המצות ביום השביעי ובסוכות ביום השמיני. אחרי המבנה החוזר הזה מפורטים בחלק מהמועדים קורבנות או מצוות נוספים של המועד: בחג המצות הנפת העומר, איסור חדש וספירת העומר, בשבועות המנחה החדשה לה' והקרבנות הקרבים איתה על הלחם, ביום הכיפורים עינוי הנפש, ובסוכות לקיחת ארבעת המינים והישיבה בסוכה.

 

אחד המאפיינים הבולטים במצוות הרגלים שמייחד את פרשת אמור הוא ההיבט החקלאי. למועדים אין רק היבט היסטורי בהיותם זכר ליציאת מצרים, או היבט דתי כמו בהזדמנות שנותן הקב"ה לישראל לכפר על עוונותיהם ביום הכיפורים, אלא גם ציון של מעגל השנה החקלאי וחגיגה של הקציר והאסיף. הנפת העומר, קרבן הלחם בשבועות, ארבעת המינים והסוכות מבטאים שילוב של מרכיבים מעולם עבודת האדמה בתוך מצוות החג, והודאה לה' על השפע הכלכלי שזכינו לו. את כל אלו מזכירה דווקא פרשת אמור. קורבנות אחרים ומוספי המועד נרמזים באופן כללי באמירה "וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'", אך לא מפורטים כאן אלא בפרשת פנחס.

 

לא רק הקורבנות לא מוזכרים בפרשתנו. באופן מפתיע, פרשת אמור לא מזכירה גם את מצוות העלייה למקדש בשלושת הרגלים, שחוזרת בפרשות אחרות שעוסקות ברגלים (משפטים, כי תשא וראה). לעומת זאת חוזר הפרק על הביטוי "בכל מושבותיכם", כלומר, המועדים לא שייכים רק למקדש, אלא לכל אדם בכל מקום שהוא. דוגמה בולטת לכך הוא יום הכיפורים, שסדר העבודה שלו במקדש פורט בהרחבה לפני פרקים אחדים, אך כאן יש התייחסות נפרדת למצוות עינוי הנפש שנוגעת לכל אדם בכל מקום.

 

החיבור של המועדים לאדם הפרטי בכל מקום ששם מושבו מתחבר להיבט החקלאי של המועדים. המועדים מביאים לידי ביטוי את הקשר של האדם לאדמתו, ונותנים מקום לפרי עבודתו לאורך כל השנה. החג לא מתקיים רק בהיבט הלאומי והציבורי, יש לו משמעות גם עבור האדם הפרטי, ועל האדם הפרטי לחגוג אותו גם אם לא הגיע למקדש.

 

מה ניתן ללמוד מכך שההיבט החקלאי והאישי של המועדים מצוין דווקא בפרשת המועדות שבתוך פרשיות הקדושה של ספר ויקרא?

 

היבטים אלו מבטאים את החיבור למציאות החיים. מרגע שעם ישראל יכנס לארץ הוא צפוי לחיות בה חיים של עבודת אדמה. עיקר עיסוקו ופרנסתו של האדם הם מן האדמה, והמועדים מתייחסים להיבט זה ובאים לחבר את מרכז חייו של האדם אל הקודש. הידיעה שעבודתו החקלאית מחוברת לעבודתו הדתית מעניקה משמעות נוספת לכל עמלו של האדם, ומחברת את חיי החול לחיי הקודש. לכן לוח הזמנים החקלאי והחגיגות על הצלחת היבול משתלבים במועדים הן בקביעת מועדם בעונות הקציר והאסיף והן במצוות החג.

 

הציווי על הקדשת הזמנים לא נועד ליצור זמנים שמנתקים את האדם מזמני החולין שלו, אלא לאסור עליו לעשות מלאכה כדי לנתק אותו מחיי היומיום שעשויים להביא אותו לאמונה בחיי החולין כמטרה בפני עצמה, ולגרום לו לעצור את מרוץ החיים לצורך התבוננות במשמעותם האמיתית. שילוב המרכיבים החקלאים מביא את האדם להכרה שמקור השפע הכלכלי בברכה הא-לוהית, והיותם חלק ממצוות המועד מעלה ומקדש את כל עבודת האדם, אם רק יבין מנין בא לו כל הטוב שזכה לו. ההכרה הזאת בנוכחות הא-לוקית שמעורבת בכל מעשיו של האדם היא היא המאפשרת לקשר בין חול לקודש, ולכן דווקא בספר הקדושה מודגשים היבטים אלו של המועדים.

 

מבחינה זאת ברור שמוקד המועד לא צריך להיות רק במקדש, אלא בכל מקומות המושב של בני ישראל. קדושת הזמן נוגעת גם לכל אדם בביתו, משום שהיא נועדה להעלות ולקדש את כל מהלך חייו בכל מקום שהוא.
 

(נכתב ע"י מירי כהנא, תשע"ג)