‍‍05.05.2014 // ה׳ אייר תשע״ד

פרשת אמור: "מום בו"

תחילת פרשת השבוע שלנו עוסקת בדיני קדושת הכהן. היא אוסרת עליו להיטמא ללא סיבה ומגדירה אותו כקדוש. בהמשך מגדירה התורה את הכהן בעל המום ככהן שלא יכול לעבוד במקדש. שוב ושוב חוזרת התורה על הביטוי "מום בו" שהופך להיות מעין פזמון של הפרשייה, ובסוף היא חותמת באמירה: "וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי, כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם". כלומר שבגישה של כהן בעל מום אל הקודש יש חילול של המקדש. בעל ספר החינוך שביקש להוסיף לכל אחת מההלכות את "שורשי המצווה" מתייחס לעניין זה בשת מצוות בספרו: מצווה רע"ה שאוסרת על כהן בעל מום לעבוד במקדש, שם הוא כותב: "לפי שרוב פעולות בני האדם רצויות אל לב רואיהם לפי חשיבות עושיהן. כי בהיות האדם חשוב במראהו וטוב במעשיו ימצא חן ושכל טוב בכל אשר יעשה בעיני כל רואיו, ואם יהיה בהפך זה פחות בצורתו ומשונה באיבריו, ואם [=אפילו אם] ישר בדרכיו, לא יאותו פעולותיו כ"כ אל לב רואיו, על כן באמת ראוי להיות השליח שהכפרה תלויה עליו איש חן" כלומר, ספר החינוך כותב שטבע האדם הוא כזה שהמראה החיצוני משפיע על ההתייחסות שלו לאדם ולכן שליח ציבור צריך להיות אדם בעל מראה מקובל ונורמטיבי (אגב לדין שבתורה יש השלכות הלכתיות גם לשאלת שליח ציבור בבית כנסת וישנם דיונים סוערים בקרב האחרונים על שאלה זו בימינו).

 

במצווה רע"ז שאוסרת על כהן בעל מום להיכנס להיכל כותב בעל ספר החינוך: "להגדיל כבוד הבית והדרה, על כן אין ראוי לבוא שם בעל מום כי הוא מקום השלמות". כלומר כאן כותב ספר החינוך שיש בעיה מהותית בכהן בעל מום שבנוכחות שלו פוגם בשלמות המקדש. האמירות הללו, כמו גם ההלכות שהם מבקשות להסביר, יכולות לצרום לאוזן של הנפש המודרנית שחיה במרחב הומניסטי שמבקש לפגוש את האדם שמאחורי המוגבלות הפיזית. ההומניזם הזה קיבל גם ביטוי בחוק במדינת ישראל שאוסר על הפליה בקבלה לעבודה ובתחומים נוספים ביחס לאנשים עם מוגבלות והתהום המחשבתית שבין החוק לבין ההלכה קשה. הפער הזה שקופץ בתחילת פרשת השבוע שלנו, יכול להיות פתח ושער לשאלה רחבה בהרבה שעולה בסוגיות הלכתיות נוספות שנדמה לפחות על פניו שחיות בפער גדול מהמרחב המודרני שלנו. אני מבקשת בשורות שעוד נותרו לי לפרוש בקצרה שלוש התייחסות של תלמידי חכמים בין זמננו לנושא זה ולראות בהם שלוש גישות שונות לגשר שיש לבנות מעל התהום שפערה המציאות המודרנית. הרב שרלו נשאל שאלה זו והוא עונה: ""אני מסבירים לעצמנו.. כי אף אחד אינו מושלם. לכל אחד חסרונות ומומים – חלקם חיצוניים וחלקם פנימיים. אעפ"כ כיוון שלכהונה יש תפקיד ייצוגי חשוב מאד במישור החיצוני, הכהן חייב להיות מושלם בתחום זה". הרב שרלו מזכיר אמנם שכולנו בעלי מום כזה או אחר, ובאמירה זו הוא מבקש לעמעם משהו מהחדות של דין התורה, אך בסופו של דבר מקבל הרב שרלו את ההלכה וגם את טעמה ומזכיר שאמנם חלפו מאות שנים מאז שכתב ספר החינוך את דבריו, אך האמת למעשה המציאות הזו של הקושי שלנו להתייחס בכבוד ובהערכה לאדם בעל מוגבלות לא השתנה ועל כן ההלכה וטעמה נשארות בעינה. את תשובתו בוחר הרב שרל לסיים באמירה: "טוב יותר לומר את האמת מאשר אפולוגטיקה" כלומר, ניתן לנסות לתרץ ולהסביר אחרת, אך האמת היא שזו ההלכה וזו גם המציאות האנושית, גם בעולם המודרני שלנו. דהיינו: פערים שנראים לנו בין המודרנה להלכה לעיתים הם פערים רק למראה עין, ולמעשה המציאות נותרה בעינה ומבט כנה ואמיתי יחשוף זאת.

 

הרב בני לאו במאמר שפרסם בגיליון "צהר" מבקש להציע שכאשר הציבור יקבל על עצמו את המבט הרגיש והמקבל לבעלי מוגבלויות גם ההלכה תשתנה, כך מתאר הרב לאו שהתרחש ביחס לאפשרות בעל מום להיות שליח ציבור בבית כנסת וכך יכול גם להתרחש ביחס לכהן בעל מום לכשיבנה המקדש. האמירה שמתחבאת במאמרו של הרב לאו היא שהפערים בין המודרנה להלכה אכן קיימים, אך בכוחו של פוסק לשנות את ההלכה כאשר הוא חש בפער הזה. באתר "חברים מקשיבים" ראיתי תשובה נוספת בה כותב הכותב את האמירה הבאה: "ניתן להסביר שכהן בעל מום גופני נושא בליבו טינה כלפי שמייא.. על כן ייתכן לומר שהאכזבה של כהן בעל מום עשויה למנוע ממנו מלעשות את עבודת הקרבנות בלב שלם". הכותב מבקש להשאיר את ההלכה בעינה, אך אולי מתוך קושי עם הטעם שניתן בראשונים להלכה זו, טעם שלא מסתדר כאמור, עם הנפש המודרנית, הוא מחפש טעם אחר לאותה הלכה עצמה. טעם שתואם דווקא את המודרנה שבה האדם ניצב בטרוניה ובשאלה מאתגרת מול הקב"ה.
שלוש תשובות שונות. אולי שלוש גישות שונות לפערי המודרנה וההלכה. שלוש נקודות למחשבה.

 

שבת שלום
חנה