‍‍02.03.2017 // ז׳ שבט תשע״ז

פרשת בא: התביעה לדת קיומית ורלוונטית

פרשת השבוע שלנו מתארת את אחד הרגעים הדרמטיים ביותר בהיסטוריה הישראלית: יציאת עם ישראל ממצרים. יציאת מצרים הפכה עם השנים להיות יסוד מכונן במערכת האמונות של עם ישראל: כך במצווה המחייבת לזכור ביום יום את נס היציאה ממצרים, כך בביטוי "זכר ליציאת מצרים" המתלווה לעשיית הרבה מהמצוות וכך בחג הפסח ובליל הסדר בו מסופר סיפור המעשה מדור לדור. אחת הנקודות שבולטות מאד בפרשה הוא ההקשר המשפחתי שמבקשת התורה לטעת לזיכרון הסיפור:

שוב ושוב קובעת התורה שבכל דור ישאלו הבנים את ההורים על פשר העבודה הזו (ונדמה לי שבכלל עבודה זו יש להכניס את המצוות, את האמונה בקב"ה, את ייחודו של עם ישראל ושאר שאלות מחשבתיות גדולות..): "וְ הָ יָה כִּי יֹאמְ רּו אֲ לֵיכֶם בְ נֵיכֶם מָ ה הָ עֲבֹדָ ה הַ זֹאת לָכֶם",    "וְ הִּ גַדְ תָ לְבִּ נְָך בַ ּיוֹם הַ הּוא לֵאמֹר" וכו'.. האמירה העמוקה של התורה היא שהקשר של האדם עם הקב"ה ועם העולם הדתי מתחיל בראש ובראשונה בתוך המסגרת המשפחתית שלו, בתוך המסורת האישית שלו שהיא המכוננת את החיבור והשייכות למרחב עבודת ה' בכלל. ניסיון להבין את האמירה הזו מעלה סימן שאלה לא קטן, שכן מה עומק ומה משמעות יש לעולם של עבודת ה' שבעיקרו תלוי במסורת, בחינוך, בחיבור לבית ההורים? דומה שעולם דתי בוער וחי הוא כזה הנבנה מתוך הכרה עצמית ואישית של האדם, מתוך בחירה אוטונומית הנעשית לאחר בירור והכרעה שכך הוא רוצה לחיות כי כך הוא מאמין, ולא רק כי כך הוא גודל וחונך ומכיר מבית הוריו?

 

כדי לנסות ולהבין את העומק הגדול שיש במונח "מסורת", אני מבקשת לפנות אל אחד מעמודי המחשבה הישראלית שהדגיש גם הוא בכמה אופנים את משמעותה של זו לעולם הדתי: רבי יהודה הלוי בספרו "הכוזרי" רואה במסורת (שהיא לדידו פרי של המושג "התגלות" אבל אכמ"ל) את מקור ההכרה העיקרי של האדם לעולם האמונה. כידוע, ריה"ל בספרו "הכוזרי" מתאר שיח בין מלך כוזר החווה התגלות בה נאמר לו ש"כוונתו רצויה אך מעשיו אינם רצויים", אמירה המובילה אותו למסע חיפוש רוחני בו הוא פוגש בסופו של דבר את החבר היהודי המגלגל בפניו את עקרונות האמונה היהודית. כאשר שואל מלך כוזר את היהודי במה הוא מאמין, עונה לו החבר:

"אני מאמין באלהי אברהם יצחק ויעקב אשר הוציא את בני ישראל באותות ובמופתים ממצרים וכלכלם במדבר והנחילם את ארץ כנען אחרי אשר העבירם את הים ואת הירדן במופתים רבים.."

מלך כוזר בז לתשובתו זו של היהודי ועונה לו בתגובה: "וכי לא היה לך לאמר אתה היהודי כי מאמין אתה בבורא העולם ומסדרו ומנהיגו…". ריה"ל מתעקש להניח את הבסיס לאמונה של היהודי בקב"ה ולמחויבות שלו לתורה ולמצוות בסיפור יציאת מצרים, בשונה ממלך כוזר (והפילוסוף שמובא קודם לכן בספר) המניח את הבסיס לאמונה בבריאת העולם. ההבדל בין שני בסיסים אלו נעוץ בשאלה מהו מקור ההכרה המשמעותי של האדם ומהו המפתח לקשר וחיבור בין האדם לאלוקים: הפילוסוף (והדים דומים לדבר ניתן למצוא גם בתורתו המחשבתית של הרמב"ם במורה נבוכים) רואה בשכל האדם את הבסיס לכל: השכל והמחשבה הם הכלים בעזרתם יכול האדם להגיע לאמת אובייקטיבית ועמוקה, כזו המאפשרת בחירה והכרעה נקייה ועצמאית.

לעומתו טוען ריה"ל שהשכל הינו כוח חשוב בחייו של האדם, אך דווקא חיפושו של השכל אחר האובייקטיבי הוא המכשול הגדול שהוא מציב לאמונה: אמונה איננה חיפוש אחר אמת אובייקטיבית, אלא חיפוש אחר הרלוונטי, הקיומי שנפגש איתי. המחייב את החבר בספר הכוזרי בקשר עם הקב"ה איננו השכל שהתלבט והכריע שאלוקים קיים, אלא העובדה שהאלוקים בחר להתגלות אלי ונפגש איתי, הווי אומר: יציאת מצרים בה עם ישראל פגש את ידו של הקב"ה היא המחייבת אותו בעולם של עבודת ה', הגם שאין בה הוכחה ואין בה אובייקטיביות והיא אכן פונה ומחייבת רק את מי שהיה נוכח במפגש (הוא או זרעו בהמשך הדורות).

 

טענתו של ריה"ל היא שאמונה איננה אובייקטיביות ואיננה רציונאליות ואולי גם איננה משהו שהאדם באשר הוא מחויב לו מכוח היותו אדם חושב ומכיר, אך זה מה שמציל אותה מהליות פלספנות לשמה הנותרת בגבולות ההכרה. אמונה היא רלוונטיות קיומית הנובעת ממפגש חי: כזה של העם עם הקב"ה בסיפור יציאת מצרים וכזה של כל ילד עם בית אבא ואמא. נכון אולי שמפגש הבנוי על בסיס כזה נוטל משהו מן העומק והאותנטיות של האמונה העצמית, אך הוא הופך אותה באחת להיות רלוונטית ומשויכת לרבדים העמוקים ביותר בחייו של האדם והוא הקשר שלו לביתו, למשפחתו ולעולם שיצר אותו. ערכה של המסורת איננה רק בהנחלת הידע והאמונה מדור לדור, אלא בעיקר בהפיכתה את האמונה להיות קיומית במובנים נפשיים עמוקים ולא רק בשכל המחפש ובוחן.

 

שבת שלום

חנה