‍‍06.12.2017 // י״ח סיון תשע״ז

פרשת בהעלותך: העוסק במצווה פטור מהמצווה

במסכת סוכה מביאה המשנה דין הפוטר "שלוחי מצווה" ו"חולים ומשמשיהן" ממצוות סוכה. אגב דין דנה הסוגיה שם בדף כה בכלל הלכתי חשוב ששמו: "העוסק במצווה פטור מן המצווה". הדיון בגמרא מבין את הדין הספציפי במשנה לא כדין מקומי הקשור ל"שלוחי מצווה" ו"מצוות סוכה" אלא כדין שמהווה דוגמא לעקרון רחב הרבה יותר. "עקרון העל" הזה קובע שכאשר אנחנו עסוקים במצווה מסוימת אנחנו נפטרים מעשיית מצווה אחרת שאמורה/עשויה/יכולה להתרחש באותו הזמן. לפני שנבחן מעט את הרעיון העומד מאחורי העקרון הזה, מעניין לגלות שכאשר הגמרא מחפשת מקור ללמוד ממנו את הפטור הזה היא מציעה שתי אפשרויות: הראשונה נלמדת מפסוקי קריאת שמע: שם לומד המדרש שנאמר "בלכתך בדרך" ולא "בלכת בדרך" כדי להורות לנו שכאשר אנחנו והלכים בדרך שלנו (בלכתך) אנחנו מחויבים לקרוא קריאת שמע ולקיים המצוות, אך כאשר אנחנו באמצע הליכה בדרכו של ה' (בלכת), כלומר עסוקים במצווה מסוימת – אנחנו פטורים מלקרוא תוך כדי קריאת שמע או לקיים מצווה אחרת שמתגלגלת לידינו. המקור השני נלמד מתוך הפרשה שלנו ובו הגמרא מציעה שמהפסוקים המקדימים את מצוות פסח שני נלמד הפטור של "העוסק במצווה פטור מן המצווה". הגמרא דורשת שאותם אנשים שהיו טמאים לנפש אדם ולכן לא יכלו לקיים את מצוות הפסח, לא נטמאו סתם כך, אלא תוך כדי קיום מצווה מסוימת: אולי היו אלו מישאל ואליצפן שהוציאו את גופות נדב ואביהו מהקודש לאחר שנשרפו, אולי היו אלו האנשים שסחבו את ארונו של יוסף במדבר ואולי היו אלו אנשים שנטמאו בשביל לטפל במת מצווה. כך או כך או כך: העובדה שהם נפטרו ולא רק נאסרו מלקיים את קרבן הפסח מלמדת שהעוסק במצווה פטור ממצווה אחרת.

 

הבחירה של הגמרא להציע ללמוד את עקרון הפטור מסיפור הפרשה שלנו היא מעניינת ביותר, שהרי כולנו מכירים את המשכה של הפרשה שמספרת שאותם טמאים לנפש אדם פנו אל משה בטענה ובבקשה שהם מעוניינים בכל זאת לקיים את הפסח כהלכתו. לכאורה אמור היה משה וגם הקב"ה להגיב לטענה דרך הסוגיה שלנו שמרגיעה את הטמאים ואומרת להם שהם פטורים מקיום מצוות הפסח ובע"ה בשנה הבאה יהיו שוב טהורים ויוכלו לחגוג את הפסח כהלכתו.. העובדה שהסוגיה בוחרת ללמוד את הפטור דווקא מאנשים שהתעקשו לא להשתמש בו, עד כדי שהתעקשותם הולידה את פסח שני, יכולה לשפוך אור על מה שרוצה הסוגיה לומר בעומק על פטור זה: הוא קיים ונכון וחשוב בשדה ההלכתי – ובכל זאת הגישה הנכונה לגשת אליו, לבחון אותו ולבדוק האם הוא נוגע לסיטאוציה בה אנחנו מצויים – צריכה להיות מתוך עמדה שרוצה לקיים המצווה, לא מעוניינת בפטורים באופן עקרוני ולא מחפשת כל הזמן כיצד ניתן להקל ולפטור..

 

מהלך הסוגיה במסכת סוכה מרתק מאד ואני מציעה לכל המתעניין ללמוד אותו, במסגרת זו אני מבקשת רק להעיר עוד הערה קטנה שנוגעת למחלוקת ראשונים שקיימת סביב סוגיה זו: תוספות על אתר קובע שהפטור של "העוסק במצווה" נכון ושייך רק כאשר ישנה התנגשות טכנית שלא מאפשרת לאדם לקיים במקביל שתי מצוות, שאם לא נאמר כך הרי כל מי שלובש ציצית ותפילין ייפטר מקיום כל מצוה אחרת במקביל.. הר"ן על הסוגיה שם חולק על דברי התוספות ומוכיח מסוגיות שונות שבאופן עקרוני עצם העובדה שאני מקיימת כעת מצווה מסוימת מהווה הבסיס לפטור של קיום מצווה אחרת, בלשונו של הר"ן: "כל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אע"פ שאפשר". הר"ן מסייג דבריו בסוף ואומר שנכון כאשר אפשרי בכ"ז לקיים המצווה, אבך את הפטור של הסוגיה הוא מבין באופן רדיקלי. נדמה לי שבמחלוקת הפרשנית וההלכתית הזו מתחבאת מחלוקת רחבה יותר בתפיסת מערכת המצוות ותפקידן. בדברי התוספות נראה שהמצוות היא מערכת של משימות שציווה אותנו הקב"ה שעלינו לקיים כדי לקיים רצונו ומצוותו/ כדי להוריד שפע לעולם או כל שפה אחרת שלא נבחר להטעין בה את מערכת המשימות הזו. ממילא תפקידנו הוא לנסות ולקיים כמה שיותר מן המשימות. וודאי הוא שכאשר אין אפשרות טכנית לקיים שתי משימות במקביל – אנחנו נפטרים מביצוע אחת מהמשימות, אך הפטור נובע מהשאלה המעשית. בשיטתו של הר"ן ניתן להציע שהמצוות אינן אוסף של משימות וציווים שיש להציע אלא הם מעשים שאמורים בעיקר לכונן אצלנו תודעה וליצור בחיינו אטמוספירה שמציבה אותנו נוכח פני ה' והופכת את חיינו להיות חיים בהם אנחנו "עסוקים במלאכתו של מקום" כפי שהתנסח הר"ן. ממילא הפטור של ה"עוסק במצווה" לא יהיה שייך דווקא כאשר ההתנגשות בין המצוות היא ברובד המעשי: כאשר אנחנו עסוקים במצווה, חיים מצווה באופן כזה שהיא מכניסה אותנו לתודעת "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" והיא הופכת אותנו להיות עבדי ה' – כאילו אין צורך במצווה נוספת שהרי תפקיד המצווות כבר חל עלינו דרך המצווה הראשונה. ממילא הפטור לא יגע רק בהתנגשויות המעשיות.

 

שבת שלום

חנה