‍‍05.29.2017 // ד׳ סיון תשע״ז

פרשת בהר בחוקותי: ספר הקדושה

פרשות בהר בחוקותי אותן נקרא השבת בבתי הכנסת חותמות את ספר ויקרא. חז"ל מכנים את ספר ויקרא "תורת כהנים" וכך גם בתודעה של כולנו עיסוקו של הספר הזה הוא בדיני המקדש, הקורבנות ושאר עניינים ודינים הנוגעים לשבט הכהונה. לאור תודעה זו מפתיע לקרוא את הפרק בו בוחר הקב"ה לחתום את הספר הזה: פרק כ"ז. פרק זה פורש רשת של אפשרויות בהם היהודי מן השורה יכול בדיבורו להפוך מציאות סתמית למציאות קדושה: כך האפשרות של האדם להקדיש את עצמו אל הקודש והתרגום המעשי שלה – לשלם את ערכו למקדש, כך האפשרות של האדם להקדיש את שדהו או בהמתו הטמאה אל הקודש, והתרגום המעשי שלה – להפקיע אותם מרשותו ולאפשר למקדש למכור אותם או לגאול אותם מהקודש ולשלם תמורתם למקדש, וכך האפשרות של האדם להקדיש את בהמתו הטהורה אל הקודש, והתרגום המעשי שלה – להקריב אותה לקרבן.

 

עניינו של ספר ויקרא הוא השראת שכינה וקדושה בעם ישראל. המושג "קדושה" יכול להידמות לאדם הפשוט כמושג רחוק מהחיים שלו. רחוק הן במובן המעשי שהרי חייו עסוקים לא מעט בחולי ובסתמי והן רחוק במובן המהותי שהרי הוא סה"כ יהודי פשוט והקודש שייך לאותם אלה שנבחרו מכוח הייחוס שלהם כמו מעמד הכהונה. נדמה שהרעיון המהותי המובע בחתימה זו של ספר ויקרא הוא שקדושה בעם ישראל איננה מציאות נבדלת השייכת למעמד נבדל ומסוים וקשר עם הקב"ה איננו תביעה אריסטוקרטית הפונה לחלק הנבחר שבעם, אלא הם תביעה, הזמנה ואפשרות השייכים לכל יהודי ויהודי.

 

רעיון זה בא לידי ביטוי בכך שהספר נפתח בפרשת "ויקרא" ולא בפרשת "צו" – כלומר בפרשה המתארת את עולם הקורבנות מצד היהודי המביא את הקורבן ולא מצג הכהן המקריב ועובד עם הקרבן. רעיון זה בא לידי ביטוי גם בחזרה המרובעת על קרבן שלמים (קרבן שמוזכר יותר מכל קרבן אחר במהלך ספר ויקרא): בפרשת ויקרא, בפרשת צו, בפרשת קדושים ובפרשת אמור – כלומר בדגש על הקרבן המשתף בצורה הבוטה ביותר את האדם הפשוט בעולם הקודש, כמו שתיארו זאת חז"ל "אוכל משולחן גבוה". ורעיון זה בא לידי ביטוי גם בפרק בו נחתם הספר המסמן לכל יהודי פשוט שאם רק ירצה ויבחר, קיימת בידו האפשרות ההלכתית להפוך בדיבורו את חפציו, מעשיו וחייו להיות קודש לה'.

 

לפעמים יש הטועים בהבנת אמירה זו ומבינים שהאפשרות לקדש את החול, האפשרות של היהודי הפשוט לתת משמעות של קודש לחייו – יכולה להיעשות בלי מאמץ ומחיר, כלומר: כולנו קדושים, יש בכל מציאות אפשרות לקדושה ועל כן יכולים אנחנו להמשיך בחיינו ולהדביק עליהם תווית "קודש לה". כדי להבין את העומק של האמירה וההזמנה לחבר את חיי כל אחד מאיתנו לקדושה, נסיים בדברים בהם בוחר הרמב"ם לסיים את הלכות שמיטה ויובל שלו: "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים"

 

שבת שלום,

חנה