‍‍06.27.2016 // כ״א סיון תשע״ו

פרשת בהר: "טריקים" בעולם ההלכה

 

פרשת השבוע שלנו מסדירה במצוות המוזכרות בה כיצד לבנות מערכת חברתית המושתתת על ערכי צדקה וערבות הדדית: כזו היא מצוות שמיטה המאפשרת אחת לשבע שנים לכל עני ליהנות ולאכול מתבואת הארץ, כזו היא מצוות צדקה הקובעת שעל כל אדם לתת חלק מהכסף שהרוויח ביושר ובעבודה קשה לעניים וכזה הוא איסור הלוואה בריבית הקובע שאסור לאדם להשכיר את כספו ולקבל על כך תמורה (הגם שאת רכושו מותר לו להשכיר והגם שבעצם ההלוואה יש אלמנט של צדקה שהרי באותו זמן שהכסף נמצא בשימוש אצל האחר, הייתי יכול גם אני להשקיע אותו להרוויח). האמירה העמוקה העומדת בבסיס מצוות אלו קשורה גם ליחסים האנושיים הנתבעים להיות יחסים של צדק וערבות (כך מסביר הרמב"ן את איסור ריבית) וגם ליחסים בין האדם לקונו הנתבעים להיות נטולי אחיזה ויציבות המפקיעים את הקב"ה מתמונת החיים של האדם (כך מסביר הכלי יקר את איסור ריבית).

 

בבואנו לבחון כיצד מיישמים מצוות אלו הלכה למעשה אנחנו נתקלים במנגנונים מוזרים שבחלקם יסודם נמצא כבר אצל חז"ל המבטלים לכאורה, דרך כביש עוקף, את המצווה: כך המנגנון שיצר הלל הזקן הנקרא "פרוזבול" ומצליח בדרך כלשהיא לעקוף את מצוות שמיטת כספים (שמוזכרת בספר דברים), כך המנגנון של "היתר מכירה" המאפשר הלכה למעשה לחקלאי היהודי לעבוד את אדמתו בשנת השמיטה וכך המנגנון שנוצר בישיבת נהרדעי בבבל וקיבל מאוחר יותר את ההרחבה המעשית ואת הכותרת: "היתר עסקא" ומצליח לעקוף את איסור הלוואה בריבית.

 

היתר עסקא הוא היתר שכל אחד מאיתנו המחזיק חשבון בנק ונמצא לפעמים במינוס או מחזיק קרן פנסיה, השקעה בבורסה (אגב: ראוי לשים לב שהחברות בהם אנחנו משקיעים בבורסה הן בעלות היתר כזה) או סתם פיקדון בבנק משתמש בו אפילו בלי לדעת תמיד. פוסקים רבים כותבים שאדם המשתמש בהיתר עסקא בלי להבין כיצד הוא פועל, עובר למעשה על איסור ריבית. אשר על כן נקדיש מספר שורות להסביר בקצרה כיצד המנגנון פועל: במסכת בבא מציעא דף קד ע"א נאמר: "אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה", כלומר: בעת נתינת הלוואה מגדירים הלווה והמלווה ביניהם שמחצית מהסכום היא הלוואה ועל כן חלים עליה איסורי ריבית ואסור למלווה להרוויח ממנה, אך מחצית מהסכום הוא מעין עסקא משותפת שעושים ביניהם המלווה והלווה – המלווה נותן את הכסף והלווה משקיע אותו עבור שניהם, השקעת הכסף עשויה להצמיח פירות ורווחים ועל כן מרווחים אלו יכול גם המלווה ליהנות ולקבל מחצית מהם. מנגנון זה  שמוזכר כבר בגמרא, הפך במאות האחרונות (כנראה סביב המאה ה-17) להיתר נרחב שנעשה בו שימוש לרוב ושכמעט כל מימד הסיכון שבהלוואה (גם לגבי מחצית הסכום שמוגדרת כהלוואה) נעלם ממנו. בכך הפך היתר עסקא להיתר ש"ביטל למעשה" את איסור ריבית.

 

שאלת ה"טריקים" בתוך העולם ההלכתי היא שאלה שראוי שתטריד כל אחד מאיתנו: האם חז"ל ובהמשך הפוסקים התייחסו אל ההלכה כאל עולם פורמאלי, מעין מחסום שמקשה על החיים להתנהל על פי הזרימה הטבעית שלהם ועל כן הפתרון הוא לתת לחיים להמשיך ולזרום כרצונם ולהסתדר בעזרת "טריקים" שונים עם הפורמליקה ההלכתית? האם להלכה אין טעם והיגיון שגם אם נצליח בעזרת טריק להתגבר על הפורמליקה שלה הרי שנחטא עדיין להלכה ולעולם המוסרי שהיא תובעת ומזמינה אותנו אליו?

 

נדמה לי שפשוט הוא שחז"ל והפוסקים לא ראו את ההלכה באופן כזה והיו שמחים להמשיך ולשמור על ההלכה במקרים אלו כהוויתה, ובכל זאת ספרות הפסיקה מכירה בקושי לשמור על כלכלה יציבה ומתפתחת בתוך עולם בו אין אפשרות להלוות בריבית ובתוך עולם בו הלוואות נעלמות תוך שבע שנים. הדברים נכונים שבעתיים בכלכלה המודרנית שבנויה באופן חזק הרבה יותר על סחר של כספים ושימוש בכסף כמאפשר התפתחות והאצה לכל עסק ומפעל במשק. בתוך המתח הזה בין שמירה הדוקה על ההלכה כפי שהיא לבין היכולת לבנות כלכלה יציבה ומאוזנת בוחרים הפוסקים לבנות "כביש עוקף" המאפשר באמת לעבור על האיסור, אבל נדמה לי שתמיד נשארת התפילה והכוונה שנצליח לחזור ולבנות חברה מוסרית המושתת על יסודות של צדקה וחסד, גם כאלו שלא תמיד רווחיים לנו כלכלית ואזי אז נוכל לבטל או לפחות לצמצם את ההיתרים הנ"ל.

 

הבנה זו צריכה להשפיע עלינו שאיננו פוסקים בשתי נקודות:

 

א.      עצם המודעות להיתרים הנ"ל ולמתח ממנו הם נוצרים הופכת את השימוש שלנו בהם משימוש כזה שבעצם רוצה לתת לחיים שלנו להתנהל כמו שהיינו רוצים גם אם רצונות אלו מתנגשים עם מצוות התורה ואנחנו סומכים על מאן דהוא שיפתור את הסתירה והעיקר: אנחנו נוכל להמשיך להרוויח – לשימוש שקול המכיר במתח ומרגיש אותו ומבין שבמצב המציאות כעת המתח הזה נפתר על ידי היתרים, אבל המצב אליו אנחנו שואפים שהחברה תגיע איננו זה. המודעות מגדירה את היחס בין הרצון שלנו להרוויח לבין ההלכה באופן שונה.

ב.      הפוסקים מזכירים שראוי לו לאדם להשאיר בתוך ההלוואות וההשקעות שלו גם כאלו שממשיכות לפעול על פי דין התורה: אדם הכותב פרוזבול ראוי שיכתוב במפורש שהלוואה ספציפית אחת תושמט כמצוות התורה ולא יחול עליה הפרוזבול ואדם המלווה ראוי לו שלפחות הלוואה אחת יתן בצדקה ובחסד ללא רווח של ריבית.

 

 

שבת שלום,

חנה