‍‍05.12.2014 // י״ב אייר תשע״ד

פרשת בהר: על פולמוס השמיטה

 

ראשיתה של פרשת השבוע שלנו מצווה על שנת השמיטה: "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'". שנת תשע"ה שעומדת לפתחנו היא שנת שמיטה, ושאלת האפשרות לקיים את המצווה הזו כהלכתה תצוף שוב בחלל האוויר ועימה דיונים ומחלוקות אינספור על הפתרונות השונים בהם יש לנהוג. הדיונים הסוערים מסוג זה החלו בארץ בשנת 1988, מיד אחרי העליה הראשונה שהביאה איתה את ראשיתה החקלאות העברית בארץ בעת החדשה. בשנת השמיטה ההיא ניצבו החקלאים שרבים מהם היו שומרי מצוות מול דילמה עמוקה: הרצון שלהם לקיים את מצוות השמיטה שנתפסה גם כסמל למצוות התלויות בארץ ואפילו כאחת מהסיבות שהביאו לגלות הארוכה מול שאלת האפשרות המעשית והריאלית לקיים את המצווה שתובעת מהחקלאי לעזוב את שדהו למשך שנה שלמה עם ההשלכות החריפות שיכולות להיות לפסק זמן שכזה.

 

בשנה זו הציעו מספר רבנים (ביניהם הרב מוהליבר ועוד) לעשות "היתר מכירה", דהיינו למכור את הקרקע לגוי לתקופה מוגבלת של שנה ובכך לאפשר הלכה למעשה לחקלאים להמשיך לעבד את אדמתם כרגיל. להיתר התנגדו רבים מרבני ארץ ישראל באותה תקופה והתפתח סביבו פולמוס גדול. אם מבקשים לנתח את יסודות הפולמוס ההוא, שאדוותיו מכות גלים גם לקראת השמיטה הבאה עלינו לטובה, נדמה שיש לנתח יסודות אלו בשלוש רמות שונות:

 
הרמה הראשונה קשורה לדיון ההלכתי שנשעה בתוככי בית המדרש בעיון במקורות ובדברי הפוסקים: ברמה ההלכתית עומד היתר מכירה על מספר עקרונות שכל אחד מהם נתון במחלוקת בין הפוסקים: תוקף השמיטה כיום שלרוב השיטות הינו מדרבנן, הקביעה שיש אפשרות לגוי להפקיע את הארץ מקדושתה, ההתגברות על איסור "לא תחנם" שאוסר עקרונית למכור קרקע מארץ ישראל לגוי בטענה שכאן המכירה נעשית לטובת היהודי והיא אף מוגבלת בזמן, ההנחה שמותר להערים על ההלכה, כלומר להשתמש בטריקים במרחב ההלכתי ושיש לטריק כגון זה תוקף אע"פ שהוא נעשה באופן לא משפטי, דהיינו ללא שינוי רישום בעלות בטאבו וכדומה.
אלא שמבט פשוט המבקש לבחון מי היו הרבנים שהמציאו את ההיתר ובהמשך מי הם הרבנים שתמכו בו לעומת אלו שהביעו התנגדות לשימוש בו, ניתן לראות שמה שעומד ביסוד המחלוקת ההלכתית הינה שאלת ערכית אחרת והיא השאלה האם החקלאות העברית בארץ ישראל היא ערך שראוי לחשוב איך לקדם, לפתח ולאפשר אותו. הרב קוק שמאוחר יותר היה שותף גם הוא לפולמוס זה כותב במפורש בהקדמה לספרו "שבת הארץ" שהמוטיבציה המרכזית לכינונו של ההיתר הינה הרצון לאפשר חקלאות עברית בארץ. ההיבט הערכי הזה מעמיק את הדיון ההלכתי ופותח שער מעניין לעבודת הפוסק שמתברר שאיננו טכנוקרט שמנתח נתונים יבשים העולים ממקורות קדומים, אלא הוא אדם מלא חיים וערכים הקורא את המציאות ומבקש, מתוך מגמה ותפיסת עולם להכריע הכרעה ובמבט מגמתי ולא אובייקטיבי זה הוא ניגש אל המקורות וקורא אותם.אך נראה ששאלת עומק נוספת ניצבת בעומק פולמוס זה והיא שאלת היחס הכללי שבין האידיאלים הגדולים שמציבה התורה לבין אפשרות המימוש הריאלית שלהם בתוך המציאות המורכבת שלנו. מצוות השמיטה היא אחת המצוות המאתגרות ביותר, עד כדי שהתורה עצמה מעידה על כך שלמעשה מעולם לא קיימו אותה, כמו שתתאר לנו פרשת השבוע הבאה: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ: כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ", כלומר ששנות הגלות בהם הארץ תהיה ריקה מיושביה, יהיו תיקון לכל שנות השמיטה שלא נהגו בתקופה בה ישבו ישראל על אדמתם. הקושי בקיום מצוות השמיטה בעולם העתיק קשור לשאלות פשוטות של אפשרות קיום ושובע בסיסית. בעולם שלנו סוגיות אלו יכולות כמובן להיפתר ע"י ייבוא מחו"ל וכדומה, אך ברמה המערכתית לא ברור כיצד יכולה חקלאות להחזיק מעמד כאשר אחת לשבע שנים היא מפסיקה לעבוד ועלולה להפסיד את השווקים אליהם מייצאת וכן הלאה.. התורה בפרשה שלנו מבטיחה: "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ: וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלשׁ הַשָּׁנִים", כלומר מבטיחה שמבט מאמין הבוטח בקב"ה ובאידיאלים הגדולים שהתורה מציבה נותנת כוח ופתרון למה שנראה במבט ריאלי כבלתי אפשרי. השאלה הזו, שאנחנו פוגשים אותה בעוד מרחבים בחיים הרוחניים שלנו: כיצד האידיאל הגדול פוגש את המציאות המורכבת והאם נכון לצעוד באופן חד עם האידיאל ולהאמין שיכול נוכל למציאות, או שעלינו להתבונן במבט ריאלי מפוקח ולחפש פתרונות שיאפשרו את המציאות – היא השאלת עומק שנדמה שניצבת בתשתית הוויכוח ההלכתי. הרב קוק בפיסקה מעניינת (אורות התחייה, ו') המרמזת לשמיטה ובכלל לאפשרות הקיום של המצוות התלויות בארץ, מתאר את הנקודה הזו באמרו: "יש אשר יכשלו החיים במהלכם ולא יעצרו כח ללכת עם הציורים הרוחניים, וייעף אז הרוח השואף להגשימם במעשה", כלומר לעיתים מהלך החיים המעשי מתעייף ולא מצליח להחזיק לגמרי את הציור והשאיפה הרוחנית האידיאלית. הרב קוק בפיסקה זו חותר לקראת פתרון שיחפש עצות מעשיות ופתרונות הלכתיים איך להקל על המעמסה והעייפות הזו, אך בה בעת לא ישכיח אותנו מהאידיאל הגדול וימשיך להםיח תקווה וממשות לאופק אליו אנחנו חותרים: "נתור לנו עצות נכונות על פי רוחה של נשמת האומה עצמה, על פי דרכה של תורה במלואה, להקל את המעמסה בסגנון כזה, שלא יחדל הציור הרוחני מפעולות שאיפתו גם רגע בגלל ההקלה המוכרחת". המתח הזה שמקשיב לעייפות ואולי נכון יותר לומר למורכבות של המציאות, אך לא מתוך הקשבה זו מוותר ומתייחס בספקנות ובזלזל לערכי התורה – הוא המתח שאולי השמיטה מזמינה אותנו להרהר בו. במובן זה מעניין לדעת שהרבנות הראשית בכל שמיטה עורכת דיון מחודש מה בעת הזו, עם האפשרויות הכלכליות הריאליות האחרות שיש – יהיה הפתרון הנכון לשמיטה הקרובה. דרך זו החוזרת להתבונן אחת לזמן מחדש במורכבות הזו שבין רוח לריאליה היא הזמנה גם לנו בחיי עבודת ה' שלנו לחזור ולהתבונן שוב ושוב במתח הזה ולהכריע מחדש בכל פעם , כמה כוח ואפשרות יש לנו לחיות את הרוח הגדולה אליה אנחנו חותרים.

 
שבת שלום
חנה