‍‍05.14.2018 // כ״ט אייר תשע״ח

 

פרשת בחוקותי

 

פרשת השבוע שלנו היא פרשה לא קלה לקריאה. לא בשל שפה קשה אלא בשל הדברים הקשים שהיא מכילה בתוכה. אמנם, הפרשה מתחילה דווקא במילים טובות ומרגיעות, מה יקרה "אם בחוקותי תלכו" כלומר אם נשמע בקול ה'. במקרה זה הדברים יתנהלו בצורה הטובה ביותר מבחינה חקלאית, מבחינה בטחונית של שלום ושל ניצחונות במקרה של מלחמה, של ילודה רבה ושל נוכחות אלוקית בקרבנו. הקושי מתחיל במצב שבו העם לא ישמור את מצוות ה'. אם לעם יימאס מהמצוות והם יפרו את הברית שלהם עם ה' אז גם ה' יגמול לעם בתגובה. יהיו מחלות, תהיה תבוסה מפני האויבים, החקלאות תיפגע, ועוד ועוד.

 

במצב המתואר העם גם לא מתחרט וממשיך לחטוא שוב ושוב ויקבל עוד ועוד עונשים מידי ה', שאי אפשר אפילו לכתבם כאן מרוב שהם קשים. אולם בוא יבוא הרגע שבו העם יתחרט ואז גם ה' יזכור את העם "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם… והארץ אזכור" והפסוק המעודד ביותר הוא "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם" ומסיים הפסוק "כי אני ה' אלוקיהם". פסוק זה אומר בעצם כי גם כאשר נהיה בגלות בין העמים – ה' לא יכלה אותנו ולא יזנח אותנו לנצח, כי יש ברית כרותה וכי הוא ה' אלוקינו. הידיעה כי ה', גם בתקופות הכי קשות ורעות וגם בכעס הכי חמור שלו כלפינו, לא יכלה אותנו ולא יפקיר אותנו, הוא רעיון בו נאחזו דורות רבים של יהודים שחיו בתנאים מאד קשים בגולה בתקופות שונות.

 

דוגמא לכך היא תפיסת העולם של הנוצרים בימי הביניים. באותה תקופה הנוצרים טענו כי בשל חטאי עם ישראל והפרת הברית מצד עם ישראל ה' נטש את העם ובמקומם ה' כרת ברית חדשה עמם – הנוצרים. מאותה בחירה מחודשת הם ראו את עצמם כישראל החדש. הנוצרים ניסו גם להוכיח ליהודים כי ה' נטש אותם על ידי עובדות היסטוריות ברורות: ה' איפשר את חורבן המקדש ופיזר את עם ישראל בגלות שם הם חיים חיי השפלה, חולשה וביזיון.

בפולמוסים – שהם ויכוחים דתיים שארגנו הנוצרים בינם ליהודים בימי הביניים – השתמשו הנוצרים בטיעון זה כדי להוכיח את צדקת דרכם ואף ניסו להוכיח ליהודים כי עליהם להתנצר ולהיות שוב אהובים על ידי ה'. למותר לציין שמי שדאג להשפלה של היהודים בגולה הוא שלטון הכנסייה עצמו שחוקק חוקים מפלים נגד היהודים. הנוצרים לא טענו כי יש להרוג את היהודים, אלא יש להשאירם בחיים אך במצב של קושי והשפלה.

יחס זה נבע מתפיסתו של אחד מראשוני הנוצרים החשובים, אוגוסטינוס מהמאה הרביעית, שטען כי אין להרוג את היהודים אלא לאפשר להם להמשיך ולהתקיים אולם רק במצב של השפלה וכך הם יהיו עדות חיה לצידקת הנצרות והוכחה לנטישת ה' את עמו ישראל ובחירתו בנוצרים. Parashat behukotayדימוי ויזואלי (שניתן לראותו בעין) לתפיסת עולם זו נמצא בפסלים מפורסמים הנמצאים בחזית קטדרלת שרטר בצרפת, ושכמותם ודומים להם ניתן למצוא בקתדרלות נוספות וכן בחלונות ויטראז' וכתבי יד נוצריים. כאן ניתן לראות שתי נשים דומות אך שונות. אחת במצב של זקיפות קומה, כתר לראשה, מוט מוצלב בידה האחת וגביע מוחזק בבטחה בידה השנייה (מרמז על טקס המיסה) לבושה מכובד והיא מישירה מבט. זוהי כמובן דמות המייצגת את הנצרות, הדת המנצחת והשלטת, הדת הנבחרת. דמות זו מכונה "אקלזיה". לעומתה האישה השנייה, המכונה "סינגוגה", גופה בסיבוב לא יציב וראשה מושפל, בידה האחת שרביט שבור, בידה השנייה לוחות הברית המופנים כלפי מטה בגדה פשוט מאד, את עיניה מכסה צעיף שלא מאפשר לה לראות (שכן לדעת הנוצרים היהודים עיוורים מלראות את האמת), וזוהי הדמות המיצגת לדעתם את היהדות.

 

נראה לי שדווקא בחודש אייר, לאחר שציינו את יום השואה בו הושמד חלק ניכר מעמנו ולאחר שציינו את הנופלים למען קיום המדינה שלנו, ולאחר שחגגנו בשמחה את יום עצמאותנו ועוד מעט נציין את שיבתנו לירושלים וחגגנו כי עם ישראל למרות הכל חי וקיים, אנו יכולות לדמיין את ה"סינגוגה" מישרת את גופה, זוקפת ראשה, שרביטה מתאחה, הצעיף מוסר מעיניה, היא מרימה את לוחות הברית בגאווה ואומרת את הפסוק: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם". ה' לא נטש אותנו ולא כילה אותנו – אנו בארצנו, במדינתנו, בבירתנו זקופי קומה תוך הכרת העמים בכך.

 

שבת שלום,

רחל