‍‍10.31.2016 // כ״ט תשרי תשע״ז

להתחיל שוב את קריאת התורה מבראשית – הוא דבר מרגש בכל שנה מחדש.

בכל שנה הפרשה הזו מציבה בפנינו כל כך הרבה נושאים משמעותיים לדיון ולמחשבה וקשה לבחור באחד על פני השני, אולם, אין מנוס, את דברנו כאן נקדיש לנושא אחד: הדיבור.

העולם שלנו נברא על ידי הקב"ה על ידי דיבור, על ידי אמירה. אנחנו גדלנו על הידיעה הזו עוד מימי ינקותנו ולכן היא נראית לנו מאד טבעית, אבל כשחושבים על כך לעומק – זה מאד מוזר. מה זאת אומרת לברוא על ידי דיבור? בריאה היא דבר פיזי של יצירה, היא עשייה, בנייה, איך בוראים על ידי דיבור? מה יש בדיבור שמאפשר בריאה? לא באמת נוכל להסביר זאת מבחינה טכנית אבל נוכל לדון קצת בעניין…

הבריאה של ה' על ידי דיבור היא בניגוד למיתולוגיות רבות בעולם המנסות להסביר את הבריאה, וביניהן מרכזית המיתולוגיה היוונית שעיצבה מאד את המחשבה בעולם המערבי בו אנו חיות. במיתולוגיות אלה הבריאה מתרחשת כתוצאה מאירועים, קשרים בין אלים, לעתים קרובות מתוך תככים, מריבות ומאבקים, והיא יצירה פיזית של האלים. בניגוד לכך, בתורה כתוב כי הקב"ה אמר "יהי אור" ונהיה אור. ה' קורא לאור יום ולחושך לילה, "יהי רקיע", ואז נותן שמות – לרקיע קורא שמים, ליבשה ארץ, ולמקווה המים קרא ימים וכך נמשכת הבריאה באמירה ובהגדרה של הדברים הנבראים. מתוך כל הנבראים על ידי ה', סגולת הדיבור ניתנה אך ורק לאדם.

בפרק ב' פסוק ז' מתואר כי ה' יצר את האדם מעפר, כלומר דווקא בתיאור בריאת האדם לא מוזכרת בריאה על ידי דיבור אלא בריאה פיזית ממש! אפילו סוג של פיסול – ה' יוצר מהעפר את האדם. אולי יש בזה משהו קצת מאכזב – הכל נברא באופן כה רוחני, במילים, ודווקא האדם נוצר ממשהו כל כך פיזי וכל כך זול – עפר?! אולם – אז בא ההמשך: "ויפח באפיו נשמת חיים" ואונקלוס מתרגם ומפרש "והות באדם רוח ממללא", כלומר ה' נתן באדם את מה שיש בה' עצמו, כושר השימוש במילים, הדיבור, וזה הדבר שמבדיל בינינו לבין שאר הבהמות והחיות. בהמשך ה' גם אומר לאדם לתת שמות לבעלי החיים ועל ידי כך להגדירן, כמו שה' עצמו עשה.

כל בני האדם, בכל העולם, יש בהם את החלק הזה של ה' – הדיבור. מעכשיו בקריאת התורה, נביט בעיקר על עולמם של בני ישראל לאורך כל הפרשות, נראה כמה משמעותי וחשוב המקום שיש לדיבור של האדם בתורה, ונראה כי הדיבור יוצר מציאות: יעקב ועשיו יסתכסכו לדורות רבים בשל דברי הברכה של יצחק שנאמרה ושלא נאמרה לכל אחד מהם, משה יהיה כבד פה וכבד לשון וינהיג את העם עם המגבלה הזו בעזרת אהרון, משה ואהרון אף יענשו כי היכו בסלע ולא דיברו אליו, הקללות / ברכות של בלעם בן בעור אל בני ישראל, הצרעת של מרים בעקבות דיבורה אודות האישה של משה, חטא המרגלים שהיה אך ורק חטא של דיבור שבעקבותיו נשארו בני ישראל במדבר ארבעים שנה(!), ובוודאי כל אחת מכן יכולה לחשוב על עוד אירועים של דיבור משמעותי בתורה.

בכל המקרים הללו – לא הייתה פעולה אקטיבית של מעשה ממשי – אלא הדיבור הוא זה שיצר מציאות, הוא זה שגרם לדברים להתקדם באופן מסוים. כבר בפרשתנו, קין קם לרצוח את הבל בשל קנאה, ואירוע הרצח מתואר כך: "ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין… ויהרגהו" כלומר לרצח קדם גם דיבור, קין אמר דברים. לא כתוב לנו מה אמר אבל האמירה – הסתיימה בהרג, והרג של אדם מושווה במקורותינו להרס של עולם. הכח של הדיבור הוא קריטי. אנו מכירות פתגמים ואמרות כגון "חכמים היזהרו בדבריכם" (דווקא חכמים…), "החיים והמוות ביד הלשון", וכן "סייג לחכמה שתיקה" מתוך הבנה כמה כח והשפעה יש למילה הנאמרת שלא במקומה.

כולנו מכירות את השפעתה של מילה שנאמרה או נכתבה והופצה ברבים, והיא הרסה עולם או לחילופין בנתה ויצרה משהו טוב. בכל העולם כולו ומבין כל היצורים, רק לה' ולנו יש את כשרון הדיבור – וזה מאד מחייב. רק ה' ואנחנו יכולים ליצור מציאות, לברוא דברים, ולהרוס דברים באמצעות כישרון זה בכל מישור – חברי, משפחתי, לאומי ואף עולמי.

בברכת התחלה מחודשת טובה, ושיהיו דיבורינו לרצון בעיני אלוקים ואדם.

שבת שלום

רחל