‍‍02.13.2017 // י״ז שבט תשע״ז

מחשבות לכבוד ט"ו בשבט

השבת נציין את ט"ו בשבט. מהו אותו ט"ו בשבט שאנחנו חוגגים היום?

המשנה הפותחת את מסכת ראש השנה מציינת ארבעה תאריכים הזוכים לתואר "ראש השנה" כאשר האחרון שבהם הוא "ראש השנה לאילן" שחל במהלך חודש שבט (לבית שמאי בר"ח שבט ולבית הלל בחמישה עשר בו). תאריך זה מציין את מעבר השנה לעניין תרומות ומעשרות לפירות האילן. דהיינו: פרי שנחנט לאחר ט"ו בשבט מוגבר כבר כפרי של שנת המעשרות הבאה.

בשאלה מה מוגדר שלב החניטה של עצי הפרי נחלקו הראשונים: המאירי בפירושו למסכת ראש השנה מגדיר את שלב החניטה כשלב בו גדל הפרח שממנו מאוחר יותר יצא הפרי, לעומתו מגדיר רש"י בפירושו לתורה את שלב החניטה כשלב נפילת הפרח ותחילת היווצרות הפרי. (רש"י על פרשת פריחת מטה אהרון. אגב: מעניין לחשוב על הקשר בין פרשה זו לט"ו בשבט שהרי גם שם חוגגים את פריחת השקדייה מתוך המטה הערום, ממש בדומה לשקדייה הפורחת מבין העצים הנשארים עדיין ערומים וחשופים עד לאביב. אפשר להציע שבדומה לפרשייה שם שכהנגדה לטענת קרח ש"כל העדה כולם קדושים" ואין הבחנה בין מעלת אדם אחד לרעהו, פורחת השקדייה ומראה את ההבדלה ואת הבחירה בשבט לוי, כך גם ט"ו בשבט מסמל בטבע את הרגע בו העצים מפסיקים להיות זהים זה לזה ומקבלים את איפיונם וייחודם בצורת פרח ופרי שהוא הדרך להבחין בין העצים השונים. אם כך הרי שבט"ו בשבט האדם שהוא כ"עץ השדה" חוגג את הייחוד הקיים ומתגלה בין כל אדם לרעהו).

שתי השיטות בראשונים מצביעות על כך שט"ו בשבט מסמל את העובדה המיוחדת שפירות העץ גדלים מתוך פרח. עובדה זה יש בה מן התמיהה: תפקידו ותכליתו של העץ הוא להוציא פירות (עד כדי שעל פי המדרש התוכנית האלוקית הייתה להוציא "עץ פרי עושה פרי" כלומר: עץ שכולו תכלית פרי) והנה מתנהל הטבע באופן כזה בו הפרי יוצא וצומח מתוך פרח.. אם זהו המועד בו אנחנו חוגגים את ט"ו בשבט שומא עלינו לנסות ולהבין מה מסמלת העובדה שהטבע בנוי ומתפתח באופן כזה: פרי מתוך פרח.

הגמרא במסכת שבת (דף כ"ה) מבקשת לבאר את הפסוק מאיכה המתאר את הגלות: "ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה". מהי אותה טובה שעם ישראל שוכח כאשר הוא נמצא בגלות? סביר להניח שלו הייתי שואלת את אחד מהקוראים איזה תשובה היה מצפה למצוא כמענה לשאלה זו הייתי מקבלת תשובות כמו: לימוד תורה וקיום מצוות, תודעה לאומית, צדק חברתי וכו'.. והנה תשובתה של הגמרא מפתיעה אותנו ומונה את העניינים הבאים: בית מרחץ, רחיצת ידיים ורגליים בחמין, מיטה נאה, כלים נאים, מיטה מוצעת ואשה מקושטת.

בלי להיכנס לעובי הקורה של העניינים השונים שאוזכרו בגמרא, ברי הוא שהרשימה כוללת עניינים שהיינו מכנים אותם תחת הכותרת של "תענוגי החיים", אותם בונוסים שמקשטים את החיים אך אינם עצם החיים, והנה דווקא אותם בוחרת הסוגיה במסכת שבת לציין כמאפיינים את שכחת הגלות.

נראה לי שהגמרא מבקשת לומר שהחיים בגלות הם מעין תרכיז של חיים: חיים מלאי תכלית מדויקת אך נעדרי חן ואסתטיקה. החיים במצב משוחרר ובריא, כמו החיים שאמור עם ישראל לחיות בארצו הם חיים בהם המבט על העולם איננו רק בצד התכלית של החיים: מה יוצא לי מזה? מה אפשר להרוויח מזה? אלא קיים מבט ששואל על היופי, על ההנאה ועל האסתטיקה המתלווה לחיים.

מבט זה איננו רק בבחינת תענוג וקישוט אלא הוא מגדיר חיים אחרים לגמרי: חיים בהם האדם לא רק שורד את חייו אלא חי אותם ונהנה מהם. ט"ו בשבט, החג הארצישראלי, מסמל את העובדה שפרי יוצא מתוך פרח, כלומר שתכלית יוצאת מתוך אסתטיקה. התכלית והאסתטיקה במצב היחסים הנכון ביניהם לא רק שאינן סותרות זו את זה אלא מולידות ומפרות זו את זו. כך ברא הקב"ה את עולם הטבע וכך במצב חיים מתוקן של היחיד והציבור יש לחיות את המפגש עם העולם ועם עצמנו: לרצות ולפעול לקראת עולם מלא יופי וחן.

שבת שלום

חנה