‍‍01.30.2017 // ג׳ שבט תשע״ז

פרשת וארא: על כבדות המנהיגים – בין משה לפרעה

 

זירת המאבק של עם ישראל בעם המצרי מתרחשת בשתי חזיתות: האחת מצויה ברחוב שם נמצאים המצרים שחוטפים מכה אחרי מכה וחיי השגרה שלהם משתבשים לחלוטין, כאשר על ידם נמצאים בני ישראל שהפסוק טורח לציין פעם אחר פעם שחייהם של השכנים היהודים לא נפגעו, לדוגמא: "וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָד" [אגב: ליתר דיוק ההפלייה מוזכרת לראשונה במכת ערוב. ייתכן שהאזכור המפורש קשור לאופיה של קבוצת המכות שפותחת מכת הערוב ואכמ"ל, אך הראב"ע על אתר מציין שבמכות שקדמו לערוב גם בני ישראל לקו], החזית השנייה מצויה בארמון המלך: שם מתמודדים ראש בראש שני מנהיגי האומות: משה מחד ופרעה מאידך. התורה בוחרת להתמקד בחזית השנייה ומתארת את הדיאלוגים הארוכים המתקיימים בין שני המנהיגים לפני ואחרי כל מכה ואת האופן בו פוגעת המכה בארמון המלוכה דווקא.

 

אני מבקשת דרך ביטוי אחד המחבר בין האופן בו מתארת התורה את מנהיג בני ישראל: משה, לבין האופן בו מתארת התורה את מנהיג העם המצרי: פרעה – לנסות ולדייק את ההבדל והמאבק המתרחש ביציאת מצרים בין שני עמים, בין שתי דתות, בין שתי תפיסות עולם: המצרית מחד גיסא והישראלית מאידך גיסא.

 

בשני מקומות בתורה יש תיאור של אדם המתלווה לו השם: "כבד". משה מגדיר את עצמו במעמד הסנה ככבד פה וככבד לשון: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" ופרעה מוגדר ע"י התורה פעם אחר פעם ככבד לב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם". במשמעותה של כבדות הפה של משה נחלקו הראשונים: יש המסבירים שכוונת הביטוי היא להורות שמשה היה בעל נכות פיזית: אדם המתקשה לבטא את מחשבותיו במילים ועל כן שפתו יוצאת מגומגמת, ויש המסבירים שכוונת הביטוי איננה קשורה לנכות פיזית אלא לקושי של משה לעמוד בפני מלך ולדבר בשפה מליצית ומכובדת בה מדברים בארמון המלכות. דומני שנקודת העומק המחברת בין שני הפירושים היא תיאורו של משה כאדם החי את עולם הרוח הפנימי שלנו באופן חופשי, אינסופי ובלתי מוגבל: דיבור (הגם שעניין חשוב לו בחיי האדם) מבקש להגביל ולצמצם את המחשבות לתוך מילה. אדם החי את עצמו ואת עולמו במימדים שאינם פשוטים יתקשה להכניס את המחשבות לתוך תבניות, יתקשה למצוא מילה המתאימה ומדייקת את עומק המחשבה [אגב זוהי אחת הסיבות המתוארות בספרות המקצועית לגמגום] בוודאי שיתקשה להיות שותף בשפת הארמון שכל כולה אומרת פוזה ומליציות. משה הוא איש אלוהים במובן העמוק של המילה: הוא איש החושף את נקודת הדמיון הגבוהה ביותר הקיימת בין האדם לאלוקים: החופש והרצון הפנימי. לעומתו מתואר פרעה ככבד לב. כבדות לב הוא ביטוי המבטא עולם פנימי עקשן, עולם  העומד במקומו ולא מוכן לנוע ימינה או שמאלה, עולם החווה את המוגבלות ואת חוסר החופש הקיים בעולם החומר הממשי בו אנו חיים. העולם המצרי הינו בית עבדים לא רק במובן שמתרחש בו שעבוד בני אדם, אלא במובן עמוק יותר שכן הוא עולם בו האדם כולו משעובד לכבלי העולם הזה ולא פוגש את חלונות סדקי החופש המצויים בתוכו.

 

כבדותו של משה מסמלת את היכולת להכיר בעולם הפנימי והחופשי העומד בתשתית העולם הזה וכבדותו של פרעה מסמלת את המוגבלות השעבוד שיכול האדם לחוות בעולם הזה. משה זוכה בעקבות כבדות פיו לדבר עם הקב"ה "פה אל פה" שכן הוא מצליח לגעת ולמשש את אותו פה שאיננו פה במובן החומרי, את אותה רוח שאיננה מוגבלת לזמן ומקום ולמאורעות החיים. פרעה בעקבות כבדות ליבו הנוטעת אותו עמוק בעולם החומר העקשן, לא לומד להכיר את ה' ונשאר בעולם המצרי בו גם האלוקות היא חומר המוגבל לזמן בדמות יאור או בהמה. שתי תפיסות עולם אלו עומדות לעימות ולמלחמה בפרשת השבוע שלנו – כבדות מול כבדות, חופש פנימי מול שעבוד פנימי, ישראל מול מצרים, משה מול פרעה.

 

 

שבת שלום

חנה דרייפוס