‍‍01.12.2018 // כ״ה טבת תשע״ח

פרשת השבוע שלנו מתארת שבע מתוך עשר המכות שמביא הקב"ה על העם המצרי. עיון בפסוקים מגלה לקורא שמעבר לתפקיד המעשי של המכות: להעניש את המצרים על ששיעבדו את עם ישראל בפרך ולשחרר את עם ישראל מעבדות זו, יש למכות גם תפקיד חינוכי: לגרום למצרים וגם לעם ישראל להאמין באלוהותו הבלעדית של הקב"ה.

עומד על כך המלבי"ם בפירושו לתורה בו הוא עוקב אחר שלוש הופעות של הביטוי: "למען תדע" המוזכרות בראש כל קבוצה של מכות ומסביר דרכן את הבשורה החינוכית של המכות (רעיון מפורסם שנשכח שמקורו מצוי כבר בפירוש המלבי"ם) –

בראש קבוצת המכות הראשונה אומר משה לפרעה "בְּ זֹאת תֵּ דַ ע, כִּי אֲ נִּי ה'": כלומר השלב הראשון של הבשורה הוא להביא לעולם את ההכרה בהיותו של הקב"ה אל, ואכן המכות הראשונות פוגעות כולן ביאור אלוהי המצרים.

בראש קבוצת המכות השנייה אומר משה לפרעה: "לְּמַ עַ ן תֵּ דַ ע, כִּ י אֲ נִּי ה' בְּ קֶ רֶ ב הָ ָארֶ ץ" כלומר השלב השני של הבשורה הוא להביא לעולם את ההכרה וההבנה שהקב"ה הוא אל משגיח המצוי, יודע ומתערב בקורה כאן בארץ, ואכן המכות בקבוצה זו מתארות לראשונה הפלייה בין ישראל למצרים.

בראש קבוצת המכות השלישית אומר משה לקב"ה: "בַ עֲבּור תֵּ דַ ע, כִּי אֵּ ין כָמֹנִּי בְּ כָל-הָ ָארֶ ץ" כלומר השלב השלישי של הבשורה הוא להביא לעולם את ההכרה בעליונותו של הקב"ה על שאר הכוחות בעולם אליהם התייחסו המצרים כאלים, ואכן המכות בקבוצה זו מתוארות כמכות שלא היה ולא יהיה כמותן.

 

ההבנה שהמכות אינן רק עונש ואינן רק אמצעי טכני לאפשר את יציאת עם ישראל ממצרים עשויה לתת הסבר לצורך בתהליך ארוך ומורכב להנחלת הבשורה החדשה בעולם:

תודעה חדשה לא יכולה להיוולד במכה אחת של "זבנג וגמרנו". ובכל זאת: אם זו מטרת המכות, לא מובן מדוע התהליך מתרחש באופן של מכות קשות הרומסות ומחריבות את ארץ מצרים.

על מנת לפתוח שאלה זו אני מבקשת לעיין בסיפור המופיע בפרשה שלנו ומהווה מעין הקדמה לעשרת המכות.

 

בפרק ז' בפרשת השבוע מתואר מפגש בין מנהיגי האומות: פרעה מחד ומשה ואהרון מאידך בו פורשים שוב משה ואהרון את בקשתם לשלח את עם ישראל לחופשי. במהלך המפגש מבקש פרעה ממשה ואהרון לעשות לפניו מופת שיעיד, כך בתודעה האלילית של פרעה, על האמת שבדברי משה ואהרון. ובלשון התורה: "כִּי יְּדַ בֵּ ר אֲ לֵּכֶם פַ רְּ עֹה לֵּאמֹר תְּ נּו לָכֶם מוֹפֵּ ת וְּ ָאמַ רְּ תָ אֶ ל ַאהֲרֹן קַ ח אֶ ת מַ טְּ ָך וְּ הַ שְּ לְֵּך לִּפְּ נֵּ י פַ רְּ עֹה יְּ הִּ י לְּתַ נִּין". אהרון עושה כדבר ה' ומטהו הופך לתנין.

בשלב זה של ההתרחשות מתפרצים אל הסיפור המקראי דמויות המכונות: "חרטומים". חרטומי מצרים היו סוג של מכשפים חכמים שליוו את המלך המצרי בכל מעשיו. למרבה הפלא החרטומים המצרים מצליחים גם הם "בְּ לַהֲטֵּ יהֶ ם" לעשות כן והופכים את המטות שבידם לתנינים (רס"ג ורמב"ן חלוקים בשאלה האם מעשיהם היו פרי של כישוף או פרי של אחיזת עיניים).

עד נקודה זו בסיפור נראה שהמופת נכשל שהרי גם חרטומי מצרים הצליחו להפוך מטה לתנין. ננסה לרגע לדמיין את המבט הנבוך והתוהה של משה ואהרון בראותם שהמופת שנתן בידם הקב"ה, נעשה ללא כל קושי גם על ידי החרטומים המצריים..

 

אלא שבנקודה זו מתרחש אירוע נוסף: "וַיִּבְּ לַע מַ טֵּ ה ַאהֲרֹן אֶ ת מַ טֹתָ ם" מטהו של אהרון, או נכון יותר לומר: התנין שנוצר מהמטה של אהרון, בולע את התנינים הרבים שנוצרו ממטות החרטומים. בנקודה זו עומדים חרטומי מצרים פעורי פה והחיוך הרגוע והבטוח שב אל פניהם של מנהיגי ישראל משה ואהרון. למפרע מתברר שהמופת אליו התכוון הקב"ה מתרחש דווקא בנקודה זו: היכולת של התנין של אהרון לבלוע את התנינים שיצרו חרטומי פרעה, שאם לא נאמר כך הרי שהמופת נכשל.

 

נדמה לי שקריאה עדינה בפרשייה קצרה זו, פרשייה הנעלמת בדרך כלל מבעד לצבעים החזקים של עשרת המכות שיפרצו אל הבמה עוד רגע קט, יכולה לתת פשר וקריאת כיוון לתהליך הקשה שמצרים עומדת לעבור החל מנקודת זמן זו ועד לכיליונה בקריעת ים.

המפגש הקודם שהיה לנו עם חרטומיו של המלך המצרי פרעה היה בתחילת פרשת מקץ. שם מספרת לנו התורה על שני חלומות שחולם פרעה: בשניהם עולה משהו מן היאור (שיבולים או פרות) ובשניהם מתרחשת בליעה בלתי הגיונית של החלש את החזק (הדקות ורעות המראה בולעות את הבריאות והמלאות). כתגובה לחלום המוזר קורא פרעה לחרטומי מצרים ומבקש שימצאו פשר לחלומו. החרטומים אינם מצליחים לפתור את החלום עד שמגיע הנער העברי יוסף שמבין שהחלום מאותת לפרעה על שינוי דרמטי העומד להתרחש בממלכתו, שינוי העלול לגרום לקריסת הממלכה המצרית, אם לא יתכונן פרעה ויפעל על פי הרמוז בחלום.

 

כמאתיים שנה חלפו מאותו אירוע שסביר להניח שנחקק בתודעה המצרית, והנה שוב רואה פרעה מלך מצרים מחזה בו התנין, חיה הקשורה ליאור, עולה ובולע (ביטוי המופיע רק במקומות אלו) בניגוד לחוקי ההיגיון והטבע את הרבים והחזקים ממנו. גם כאן עומדים חרטומי מצרים משותקים אל נוכח המראה ומולם עומד נער עברי ובפיו בשורה: "כֹה ָאמַ ר ה' אֱֹלהֵּ י יִּשְּ רָ אֵּ ל ".

פרעה הראשון זה שעמד לפני יוסף, בחר להקשיב לעצתו של הנער העברי ובכך הציל את הממלכה מקריסה, פרעה השני זה שעומד לפני משה ואהרון בוחר שלא להקשיב לעצת העברים, אלא להקשות את הלב ולהמשיך לשעבד את עם ישראל. בחירתו זו של פרעה המקדימה את כל מסכת המכות העומדות לבוא עליו ועל עמו בהמשך הפרשה היא זו שמכריעה שאת הבשורה הזו יצטרכו המצרים ללמוד בדרך הקשה, דרך שתוביל בסופו של דבר לקריסת הממלכה המצרית.

 

אמנם ההבטחה האלוקית על הכבדת לב פרעה מופיעה בפסוקים עוד קודם למעמד זה, אך ייתכן שבשלב זה ההתנהלות עוד היתה נתונה להכרעת פרעה (כמו שמציע הרמב"ן לפתרון שאלת העונש על מעשה לא בחירי שרק מהמכה החמישית הכבדת הלב באה כגזירה אלוקית) ואם היה פרעה בוחר ללמוד את הלקח ההיסטורי ולנהוג כקודמו, יכול היה עם ישראל לצאת ממצרים וקריסת מצרים היתה יכולה להתהפך לתהליך אמוני-חינוכי שהיה עובר העם המצרי.

 

שבת שלום,

חנה