‍‍01.08.2016 // כ״ז טבת תשע״ו

פרשת וארא: חרטומי מצרים

 

פרשת השבוע שלנו מתארת שבע מתוך עשר המכות שמביא הקב"ה על העם המצרי.  עיון בפסוקים מגלה לקורא שמעבר לתפקיד המעשי של המכות: להעניש את המצרים על ששעבדו את עם ישראל בפרך ולשחרר את עם ישראל מעבדות זו, יש למכות גם תפקיד חינוכי: לגרום למצרים וגם לעם ישראל להאמין באלוקותו הבלעדית של הקב"ה (בהקשר זה כדאי בעקבות פירושו של המלבי"ם לעקוב אחרי שלוש ההופעות של הביטוי: "למען תדע" המוזכרות בראש כל קבוצה של מכות (דם-ערוב-ברד) ולהבין ביתר עמקות את שלבי התהליך החינוכי הזה).

 

כהקדמה לעשרת המכות מתארת התורה אות שהתבקשו משה ואהרון לעשות לפני פרעה: "כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין". אהרון עושה כדבר ה' ומטהו הופך לתנין. בשלב זה של ההתרחשות מתפרצים אל הסיפור המקראי דמויות המכונות: "חרטומים", חרטומי מצרים היו סוג של מכשפים חכמים שליוו את המלך המצרי בכל מעשיו. למרבה הפלא החרטומים המצרים מצליחים גם הם "בְּלַהֲטֵיהֶם" (רס"ג ורמב"ן חלוקים בשאלה האם מעשיהם היו פרי של כישוף או פרי של אחיזת עיניים) לעשות כן והופכים את המטות שבידם לתנינים. עד נקודה זו בסיפור נראה שהמופת נכשל שהרי גם חרטומי מצרים הצליחו להפוך מטה לתנין.. אלא שבנקודה זו מתרחש אירוע נוסף: "וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם" מטהו של אהרון (ואולי היה זה התנין שנוצר מהמטה) בולע את התנינים הרבים שנוצרו ממטות החרטומים. בנקודה זו עומדים חרטומי מצרים פעורי פה ולמפרע מתברר שהמופת אליו התכוון הקב"ה מתרחש דווקא בנקודה זו, שאם לא נאמר כך הרי שהמופת נכשל.

 

המפגש הקודם שהיה לנו עם חרטומיו של המלך המצרי פרעה היה בתחילת פרשת מקץ. שם מתארת לנו התורה על שני חלומות שחולם פרעה: בשניהם עולה משהו מן היאור (שיבולים או פרות) ובשניהם מתרחשת בליעה בלתי הגיונית של החלש את החזק (הדקות ורעות המראה בולעות את הבריאות והמלאות). כתגובה לחלום המוזר קורא פרעה לחרטומי מצרים ומבקש שימצאו פשר לחלומו. החרטומים אינם מצליחים לפתור את החלום עד שמגיע הנער העברי יוסף שמבין שהחלום מאותת לפרעה על שינוי דרמטי העומד להתרחש בממלכתו, שינוי העלול לגרום לקריסת הממלכה המצרית אם לא יתכונן פרעה ויפעל על פי הרמוז בחלום.

 

כמאתיים שנה חלפו מאותו אירוע שסביר להניח שנחקק בתודעה המצרית, והנה שוב רואה פרעה מלך מצרים מחזה בו חיה הקשורה ליאור עולה ובולעת (ביטוי המופיע רק במקומות אלו) בניגוד לחוקי ההיגיון והטבע את הרבים והחזקים ממנה. גם כאן עומדים חרטומי מצרים ומולם עומד נער עברי ובפיו בשורה: "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר". פרעה הראשון זה שעמד לפני יוסף, בחר להקשיב לעצתו של הנער העברי ובכך הציל את הממלכה מקריסה, פרעה השני זה שעומד לפני משה ואהרון בוחר שלא להקשיב לעצת העברים, אלא להקשות את הלב ולהמשיך לשעבד את עם ישראל. בחירתו זו של פרעה המקדימה את כל מסכת המכות העומדות לבוא עליו ועל עמו בהמשך הפרשה היא זו שמובילה לקריסת הממלכה המצרית. אמנם ההבטחה האלוקית על הכבדת לב פרעה מופיעה בפסוקים עוד קודם למעמד זה, אך ייתכן שבשלב זה ההתנהלות עוד היתה נתונה להכרעת פרעה (כמו שמציע הרמב"ן לפתרון שאלת העונש על מעשה לא בחירי שרק מהמכה החמישית הכבדת הלב באה כגזירה אלוקית) ואם היה פרעה בוחר ללמוד את הלקח ההיסטורי ולנהוג כקודמו, יכול היה עם ישראל לצאת ממצרים וקריסת מצרים היתה יכולה להתהפך בתהליך אמוני-חינוכי שהיה עובר העם המצרי.

 

 

שבת שלום,

חנה