‍‍01.02.2014 // א׳ שבט תשע״ד

אחרי שנשמנו לרווחה בדרמה המתוחה המתוארת לנו בפרשת השבוע: יוסף מתגלה לאחים, מתרחשת מעין סולחה בין הצדדים ואפילו יעקב יורד למצרים ופוגש את בנו האהוב, עושה התורה הפוגה ומספרת לנו בפרק ארוך ומפורט את האופן בו שולט יוסף על ממלכת מצרים בשבע שנות הרעב. הפסוקים מתארים כיצד בשלושה שלבים מצליח יוסף להפוך את השלטון שלו לריכוזי בצורה מוחלטת ולהפוך למעשה את כל הנתינים בממלכת מצרים להיות עבדים משועבדים לו. השלב הראשון הוא השלב בו על מנת לקנות אוכל נאלצים המצרים לשלם את כל הכסף שברשותם ולהעבירו לבית המלוכה על מנת לקבל תמורתו מזון. לאחר שהכסף הפרטי תם, מציע יוסף למצרים לקנות מזון תמורת מכירת הצאן והמקנה שבידם וכך תוך זמן מועט גם כל בעלי החיים שבממלכה הופכים להיות בבעלות השלטון. בשלב השלישי משעבדים המצרים את האדמות שלהם וגם את גופם לשלטון המצרי ולמעשה הופכים להיות חסרי כל רכוש עצמי אלא עבדים של המלך שעובדים באדמות השונות כאריסים הפועלים בשטח שאיננו שלהם.

במהלך הפרק הזה מופיע פסוק אחד חשוב שבעיני שופך אור על הפרק כולו ועל הצורך של התורה לפרט ולתאר את  המתואר בו, וכך נאמר שם כבדרך אגב: "רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה". הפסוק מתאר שבעוד אדמת כל ארץ מצרים נקנית ע"י יוסף בתמורה לאוכל שניתן לתושבים, הכהנים מקבלים אוכל חינם והאדמה נשארת שייכת להם. פסוק זה מהדהד לקורא התמים שנזכר בחוק של העולם העברי בו הכהן הוא האדם היחיד שאיננו זוכה לנחלה ואדמה משלו ונאלץ להסתובב בין ערים שונות ומפוזרות ברחבי הארץ. ההשוואה הניגודית הזו פותחת פתח לשאלות רבות, אני מבקשת במסגרת זו לראות ב"כהן" דמות של אדם עובד אלוקים ולנסות לנתח את ההבחנה העולה בין התרבות המצרית לתרבות העברית באשר לאופיה של דמות זו. נדמה שעובד ה' בתרבות המצרית הוא זה שחי את העולם והמציאות מתוך וודאות ויציבות הנובעות מה"יש" שבו – הכהן עומד על קרקע בטוחה, כזו שאף אחד לא יוכל ליטול ממנו. בתרבות העברית עובד ה' הוא זה שדווקא חי ופוגש את חוסר הוודאות והשבריריות של המציאות, הנובעות מה"אין" שבו – הכהן לא נמצא במקום אחד קבוע ונזקק ממש כמו קבצן לחסדי העולם ולחסדי ה' בשביל לזכות אפילו באוכל ומזון. השאלות, התהיות, הפיזור ותחושת האין אונים הם שזורקות אותו אל עבודת ה' שבאופן שישמע אבסורדי אפילו היא בעצמה מותירה את העולם באי יציבותו ואת עובד ה' בחוסר הביטחון שבו.

דומני שלעיתים העולם הדתי שלנו חווה ומחפש לחוות את עבודת ה' כמו דמות הכהן בתרבותה מצרית: אדם החי וודאות ויציבות, כזו השבעה רצון מעצמה ומחייה, כזו היודעת לענות בבטחה על כל תהיה ושאלה, כזו שחשה את ה"יש" שבה ולא נותנת מקום לתזוזה, שינוי וחיפוש של ממש. פרשת השבוע שלנו מרמזת לנו שעבודת ה' תובעת חיים שאולי קשים קצת יותר, אך דווקא בחוסר הוודאות שבהם משליכים את האדם למפגש עמוק ואותנטי עם ריבונו של עולם.

שבת שלום

חנה