‍‍12.21.2015 // ט׳ טבת תשע״ו

ח' בטבת: יום תרגום התורה ליוונית

 
מגילת תענית שהיא מגילה עתיקה מתקופת בית שני מונה בחלקה השני רשימה של ימי צומות שנהגו בתקופת הבית. בתוך הרשימה הארוכה היא מונה את ח' בטבת שחל היום. האירוע שהתרחש בח' בטבת על פי המתואר במגילה הוא: "בשמונה בטבת נכתבה התורה בימי תלמי המלך בלשון יוונית, והחושך בא לעולם שלושה ימים". אירוע זה מוכר לכולנו בשם תרגום השבעים שנמנה כאחת מהסיבות לצום עשרה בטבת שיחול ביום ראשון הקרוב. מקור נוסף לאירוע זה מופיע במסכת סופרים, וכך מתואר שם: "מעשה בחמשה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להיתרגם כל צרכה. שוב מעשה בתלמי המלך, שכינס שבעים ושנים זקנים, והושיבם בשבעים ושנים בתים, ולא גלה להם על מה כנסם, נכנס אחר כל אחד ואחד מהם, אמר להם, כתבו לי תורת משה רבכם, נתן המקום עצה בלב כל אחד ואחד, והסכימה דעתן לדעת אחת,וכתבו לו תורה בפני עצמה, ושלשה עשר דבר שינו בה". במסגרת זו לא נכנס לשאלה האם שני התיאורים במסכת סופרים מלמדים על שני אירועים שהתרחשו או שלפנינו שני נרטיבים לאירוע אחד, אך עדיין נוכל לשאול: האם תרגום התורה ליוונית הוא מעשה קשה המושווה לחטא העגל ומוליד יום צום, או אולי הוא מעשה חגיגי הנקשר בנס גדול שאירע שעליו יש להודות ולשבח?
שאלה זו, העולה כבר מתוך הטקסט עצמו, מתעצמת בעולם שלנו: אנשים החיים בעולם מודרני ושמחים ומתעשרים מהתרחבות התורה ומנגישותה אל מחוץ לכותלי בית המדרש המסורתי-קלאסי.. האם שמחים אנחנו בתרגומה של התורה או עצובים בו?

 
כל מי שקרא פעם ספר בשפת המקור שלו ואח"כ קרא תרגום של הספר לשפה נוספת יכול להעיד שבתרגום יש מימד מעשיר: זה המאפשר לעוד אנשים ולעוד תרבויות להיפגש עם הכתוב, אך לצד העושר יש בתרגום כבילה וצמצום של המילה והסיפור המקורי. תרגום התורה מאפשר נגישות ופותח אפשרות להפיץ את התורה, אך בה בעת הוא סוגר אינספור אפשרויות של הבנה ורעיונות שהיו גנוזות במקור. מה שעושה המילה למחשבה: מוציאה אותה לפועל אך מגבילה ומגדירה אותה, עושה התרגום למילה המקורית: מרחיב ומפיץ אותה אך סוגר וכובל אותה לאפשרות הבנה אחת (מעניין שהמספר "שבעים" המבטא בדרך כלל אצל חז"ל את ריבוי הפנים ועושר הפרשנויות האפשריות לתורה, מייצג באירוע התרגום דווקא את האחידות המצמצמת, ממעטת את הפנים שבתורה וכובלת את החופש שבגולמיות לשון הקודש).

 
קשירת התרגום עם מעשה העגל – אותו חטא שהופך את האלוקות לפסל, את האינסוף לממשות חומרית – מבטאת באופן עמוק את שעושה התרגום לתורה: המקור החי והגמיש שיכול להתפרש בכל דור ודור בצורה חדשה המגלה גנזים נוספים הנמצאים במילה, הולך לאיבוד בתוך תחפושת של פסל המקבעת את הרוח החיה ומחביאה את האינסוף בתוכה.

 
במובנים רבים ניתן לראות את תרגום התורה ליוונית כראשית תהליך כתיבת התורה שבעל פה, ונראה שכל שאמרנו ביחס לתרגום התורה נכון גם ביחס לאיסור הקיים בכתיבת תושב"ע: זו שמעצם טיבה צריכה להיות גמישה, חיה ומתקשרת עם המציאות המשתנה בכל דור ודור.
הכתיבה, שנעשתה אמנם מתוך הכרח המגן ושומר על התורה ועל קיומה בעם ישראל, הקפיאה וקיבעה את התורה וההלכה בתוך פסל שאולי היום בזהירות, בענווה ובעדינות צריך לשבור ולהחיות מחדש.

 
שבת שלום
חנה