‍‍12.26.2014 // ד׳ טבת תשע״ה

השבוע בתאריך הלועזי 21 בדצמבר חל היום הקצר ביותר בשנה. החל מהשבת נוכל לקבל את השבת בנחת גדולה יותר והימים ילכו ויתארכו והלילות החשוכים ילכו ויתקצרו. עובדה אסטרונומית זו קשורה למיקום של כדור הארץ מול השמש ולתנועה הסיבובית שהוא עושה סביבה.

 

הגמרא במסכת עבודה זרה מתארת את החוויה שהיתה לאדם הראשון בחורף הראשון שהתרגש עליו, וכך היא מספרת בדף ח ע"א: "לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפלה כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא הלך ועשה שמונה ימים טובים לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים". המדרש מיטיב לתאר את הרגעים הראשוניים הללו, בהם אין לאדם היכרות עם הרגלי הטבע וממילא כל דבר נראה בעיניו חדש, וגם מאיים ומבהיל. את התקצרות הימים תולה האדם בחטאו וברצונו של הקב"ה לגמול עימו רעה על כך ולהענישו. תגובתו המיידית היא ישיבה בתענית וקריאת זעקה ומן הסתם גם תשובה כלפי הקב"ה.

 
כבר עמדו גדולים ממני על הקשר שבין המתואר בברייתא זו לבין הברייתא ממסכת שבת המתארת את נס פך השמן בחנוכה שסיימנו לחגוג אך זה עתה. חג של שמונה ימים וגם הלשון "לשנה אחרת קבעום" שנמצאת רק בשתי הברייתות הללו קושרת בין שני האירועים שגם בלוח השנה מתחברים בדרך כלל. לכך ניתן להוסיף את שיטת בית שמאי שמדליק שמונה נרות ו"פוחת והול" ואת שיטת בית הלל שמדליק נר אחד ומכן ואיל "מוסיף והולך" – אולי כרמז לשתי שיטות על מה נתקנה החנוכה: על שמונת הימים הראשונים שבהם ישב האדם בתענית ובתפילה אל נוכח דאגתו מסוף העולם הקרב ובא, או על שמונת הימים השניים שבהם ישב האדם בשמחה ויום טוב כהודיה ושלווה על חזרתו של האור. לימוד ראשון וחשוב שאני מבקשת להפיק מהמדרש הוא דרך חיבור זה: בשאלה האם מה שיש לקבוע לדורות מתוך חוויה מכוננת זו בחיי האנושות הוא את ימי הזעקה והחרדה שמחדדים את התלות הגדולה והמאיימת שיש לאדם בקב"ה או דווקא את ימי השמחה והשלווה שמתארים את האפשרות של האדם לחזור אל שגרת חייו ולהתהלך באופן רגוע ומאמין יותר בעצמו ובכוחותיו. דומה שהבדל מהותי זה משתקף בהמשך במחלוקות רבות הנתונות בין בית שמאי לבין בית הלל אך אכמ"ל..

 
נקודה מעניינת לא פחות במדרש עצמו הינה ההפתעה והפליאה הגדולה בה פוגש את האדם את עולם הטבע וההכרה הבסיסית והאינטואיטיבית שלו שהקב"ה משוחח איתו ופונה אליו דרך מערכה זו. במבט זה, קצת קשה לקרוא את המשך המדרש שמתאר שלאחר שישב האדם בתענית ובתפילה והנה הימים חזרו והתארכו, במקום לומר לעצמו: "הנה הקב"ה שמע את תפילתי.. " הוא בוחר לומר "מנהגו של עולם הוא.." ולייחס את השינוי לטובה לטבע ולדרך הארץ ולא למענה של הקב"ה למעשיו ולתפילתו. תנועה זו שמכילה בתוכה צעד ראשון של פליאה אל נוכח המתרחש בעולם ושל יכולת להביא את הפליאה ותהייה הזו אל תוך החיים הדתיים שלנו ולתוך הקשר שלנו עם הקב"ה – היא תנועה מופלאה שכדאי לנו להתאמץ להביא אל תוך החיים שלנו – אך יחד עם זה כדאי להישמר מהצעד השני המתואר במדרש ולא להפוך את הפליאה חיש מהר להרגל ולקבע שהופך את חווית החיים שלנו לרנדומלית ונטולת משמעות או מרחב שיוצר שיח ודיבור.
דברים אלו מזכירים לכל אוהב שירה את מילותיה המדויקות כל כך של לאה גולדברג בשירי סוף הדרך שלה: "למדני אלוקי ברך והתפלל על סוד עלה קמל על נגה פרי בשל.. למד את שפתותי ברכה ושיר והלל, בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל, לבל יהא יומי עלי כתמול שלשום, לבל יהא עלי יומי הרגל"

 
שבת שלום והלוואי ונתברך בחורף טוב ומלא גשמים
חנה