‍‍01.17.2017 // י״ט טבת תשע״ז

פרשת ויחי: בין חניטה לקבורה

פרשת השבוע שלנו החותמת גם את ספר בראשית כולו, מסתיימת בתיאור מותו של יעקב אבינו ובאבל שמתאבלים עליו אנשי מצרים ובני ביתו. לאחר ימי הבכי והמספד המתרחשים בתוך מצרים, מבקש יוסף להביא את עצמות אביו לקבורה במערת המכפלה כפי שיעקב ציווה אותו לפני מותו. פרעה נענה לבקשה, וכל זקני מצרים, עבדי פרעה וכמובן משפחת יעקב עצמה מתקדמים לכיוון ארץ ישראל, שם בגורן האטד מתקיימת שִ בעה גדולה ומכובדת.

 

כשהתלמוד הירושלמי מחפש במסכת מועד קטן (פ"ג ה"ה) מקור לדין על פיו אדם שנפטר אחד משבעת קרוביו צריך לשבת שבעה ימים באבלות (דין שלחלק משיטות הראשונים על אתר הוא מצווה מדאורייתא), הוא מביא כהצעה ראשונה את הפסוק מהפרשה שלנו: "ויעש לאביו אבל שבעת ימים". במקום אחר בתחילת מסכת כתובות קובע הירושלמי: "משה התקין שבעת ימי המשתה ושבעת ימי האבל" . היחס בין המקורות תמוה: מחד גיסא מציע הירושלמי לראות את מקור דין "שבעה" בשבעת ימי האבל שהתאבלו מצרים על יעקב אך מאידך גיסא הוא קובע שמשה רבנו הוא זה שתיקן הלכה זו.. (אגב: אותה כפילות קיימת גם ביחס לשבעת ימי המשתה שמזכיר הירושלמי שגם אותם תיקן משה רבנו, כאשר למעשה אנחנו שומעים עליהם לראשונה בפרשת ויצא: לאחר שיעקב מגלה שלבן עבד עליו ונתן לו את לאה במקום את רחל. לבן מבקש מיעקב "מַ לֵּא שְׁ בֻעַ זֹאת וְׁ נִתְׁ נָה לְָׁך גַם אֶ ת זֹאת" בקשה זו מוסברת על פי כל פרשני הפשט כבקשה שיעקב ימתין עד אחר שבעת ימי המשתה שהיו נהוגים בחרן ואז ישא גם את רחל)

 

נראה שההקבלה והדמיון הקיימים בין אותו נוהג קדום לציין שבעה ימים בזמן נישואין ובזמן אבלות לבין תקנתו של משה רבנו מלמדת בראש ובראשונה על אופיים האוניברסאלי של אירועים אלו בחייו של האדם באשר הוא אדם, ועל הצורך והרצון לציין אותם ולהתמודד איתם באופן זה. ובכ"ז אם נחזור לפסוקי הפרשה שלנו נוכל לראות שעל אף הדמיון הבולט קיים הבדל משמעותי ביותר בין האבלות המצרית לבין האבלות הישראלית: בעולם המצרי הקדום הנוהג היה לחנוט את הגופות ואז לקיים את ימי האבל, הבכי והמספד שבסופן הובאה הגופה החנוטה לקבורה. בעולם ההלכתי הדין הוא לקבור את הגופות הישר בתוך האדמה סמוך למיתה עצמה ואח"כ לשבת את שבעת ימי האבלות.

 

שאלת ההתמודדות וההתייחסות למוות היא אחת הנקודות בהן נבחן עולם ערכי והשקפתי של תרבות: כיצד מתייחס האדם לסופו, כיצד מתייחסת האנושות לעובדת היותה זמנית על פני האדמה ומה מחשבות אלו עושות לקיום האנושי (ובהקשר זה כדאי להכיר מחד, את דבריו של הרב קוק באורות הקודש בפסקאות העוסקות בשחרור מיראת המוות ומאידך את האופן בו פותח רוזנצוויג את ספרו כוכב הגאולה ואכמ"ל). התרבות המצרית הקדומה האמינה שנשמתו של האדם ממשיכה להתקיים כל עוד הגוף קיים, ע"י מעשה החניטה ביקש העולם המצרי להאריך את קיום הגוף וכך לנצח את המוות. לעומת זאת העולם היהודי מכיר בעליונות הנפש והרוח שבאדם ותופס את המוות כמוות של גוף ששב אל מקורו והופך להיות שוב עפר מן האדמה.

 

הבדל זה מחזיר אותנו אל ראשיתו של ספר בראשית: אל דבר ה' שאמר לאדם לאחר שחטא: "כִי עָ פָ ר אַ תָ ה וְׁ אֶ ל עָ פָ ר תָ שּוב". אלפיים השנים שחלפו מתחילת ספר בראשית ועד לפרשה שלנו מספרות על שתי תפיסות שהתפתחו בעולם: העולם המצרי שנאבק בגזירת ה', ביקש לנצח את המוות וראה בגופו של האדם את עובדת קיומו והעולם הישראלי שמקבל את הגזירה האלוקית, רואה במוות מציאות שהיא חלק מהקיום האנושי ותופס את נפשו ורוחו של האדם כעיקר קיומו.

 

שבת שלום,

חנה