‍‍12.28.2015 // ט״ז טבת תשע״ו

פרשת ויחי: בדידותו של יוסף

 
פרשת "ויחי" מספרת לנו על מותם של שניים: יעקב ויוסף (ואגב מעניין הוא שבתורה דווקא השורש "חי" מקדים את סיפור המוות של דמויות גדולות: כך אצלנו וכך גם במותה של שרה אמנו). תיאור סוף החיים של שתי דמויות אלו מזכיר במידה רבה אחד את השני: שניהם מתברכים בחיים ארוכים, שניהם מתוארים כבעלי קשרים עמוקים עם הדורות הבאים (יעקב שמכריז שנכדיו: אפרים ומנשה הם כבנים לו ויוסף שהתורה מעידה שהנינים שלו יולדו על ברכיו), שניהם משביעים את משפחתם קודם למותם שיעלו את עצמותם לקבורה בארץ ישראל (יעקב כבר כעת ואילו יוסף לכשיפקוד הקב"ה את עם ישראל), שניהם עסוקים לפני מותם בסיפור העתידות לבני המשפחה (יעקב בברכות שנותן לבניו ויוסף בשבועה שהקב"ה יפקוד את עם ישראל ויוציא אותם מגלות מצרים לארץ ישראל), שניהם נחנטים לאחר מותם ע"י המלכות המצרית.

אלא שדווקא הדמיון הגדול הנ"ל מחדד נקודה בה מתגלה פער עצום בין ההתייחסות למותו של יעקב להתייחסות למותו של יוסף: בעוד פטירתו של יעקב מתוארת באופן נרחב ומתוארים ימי האבל הרבים שנהגו בו בניו ואפילו העם המצרי, הרי שמותו של יוסף מתואר בקצרה בפסוק החותם את ספר בראשית ואין שום אזכור או רמז לאבל או כאב שמאן דהו חש עם מותו.

 

אני מבקשת למלא את הפער הזה דרך דמעותיו של יוסף שיכולות אולי לתת לו הסבר: יוסף הוא הדמות שבוכה הכי הרבה פעמים בתנ"ך –
שבע פעמים מתארת התורה בכי של יוסף:

לראשונה אנחנו שומעים על בכיו בפרק מ"ב כאשר אחיו מגיעים למצרים לשבור אוכל בעת הרעב והוא מזהה אותם אך מתנכר אליהם. ההתנכרות והמפגש קשים ומכאיבים לו ולאחר שהוא שומע את האחים מדברים ביניהם ומוצאים במתרחש אותם עונש על מכירתו, הוא פורש לחדר לבכות: "וַיִּסֹּב מֵ עֲלֵיהֶ ם וַיֵבְ ךְ ".

פעם שנייה בוכה יוסף ברגע בו הוא רואה את בנימין ומתרגש: "וַיְמַ הֵ ר יוֹּסֵ ף כִּי נִּכְמְ רּו רַ חֲ מָ יו אֶ ל ָאחִּ יו וַיְבַ קֵ ׁש לִּבְ כוֹּת וַיָבֹּא הַ חַ דְ רָ ה וַיֵבְ ךְ ׁשָ מָ ה",

הפעם השלישית מתרחשת כאשר יוסף מסיר את המסכה ומתגלה אל אחיו: "וַיִּתֵ ן אֶ ת קֹּלוֹּ בִּ בְ כִּי", ובהמשך שוב באותה התגלות בוכה יוסף עם בנימין: "וַיִּפֹּ ל עַ ל צַ ּוְ ארֵ י בִּ נְיָמִּ ן ָאחִּ יו וַיֵבְ ךְ ".

הבכי הבא מופיע בעת המפגש המחודש עם אבא יעקב: "וַיִּפֹּ ל עַ ל צַ ּוָארָ יו וַיֵבְ ךְ ".

הבכי הבא הוא בכי של כאב ופרידה מיעקב לאחר מותו: "וַיִּפֹּ ל יוֹּסֵ ף עַ ל פְ נֵי ָאבִּ יו וַיֵבְ ךְ עָ לָיו וַיִּשַ ק לו"

והבכי הארחון שבעיני הוא המרתק מכולם מתרחש ממש בסופו של ספר בראשית לאחר שהאחים מגיעים אל יוסף ומספרים לו שאביו ביקש שיסלח להם על מכירתו וגם שם מתארים הפסוקים: "וַיֵבְ ךְ יוֹּסֵ ף בְ דַ בְ רָ ם אֵ לָיו".

 

ששת הבכיות הראשונות הן בכיות שהסיבה לבכי בהן מובנת והגיונית: יוסף מתרגש לפגוש את משפחתו לאחר שנים של מרחק ובדידות (כך יש להסביר את הבכי הראשון והשני), יוסף מתרגש מהמפגש המודע עם המשפחה (כך יש להסביר את הבכי השלישי, הרביעי והחמישי), יוסף כואב את מותו של אביו (כך יש להסביר את הבכי השישי).

 

לעומת המובנות של הבכיות הללו, הבכי השביעי והאחרון מוזר וקצת קשה יותר לפענוח: מה גורם ליעקב לבכות בדיבור עם האחים שמתרחש לפחות 17 שנים לאחר שהם חיים יחד בשמחה ובמשפחתיות בארץ מצרים? נדמה לי שבכי זה מבקש לספר את הבדידות בה נשאר יוסף גם לאחר שהתוודע לאחיו וגם לאחר שכל משפחתו עברה למצרים לגור על ידו וגם לאחר שהוא דואג בנאמנות ובמסירות לפרנס ולכלכל אותם כל אותם השנים.

 
כאשר יוסף שומע את האחים יראים ממנו ומפחדים שיפגע בהם על כל מה שעשו לו בילדותו, מפחדים עד כדי שהם מחליטים לשקר ולבדות צוואה של אביהם – הוא מבין שבסופו של דבר הוא נשאר בודד. גם הדברים שבוחר יוסף לומר להם מצביעים על כך, שכן יוסף מרגיע את האחים כמעט באותו אופן בו הוא הרגיע אותם 17 שנים מוקדם יותר בזמן שהתוודע אליהם לראשונה: "וְ אַ תֶ ם חֲ ׁשַ בְ תֶ ם עָ לַי רָ עָ ה אֱֹלהִּ ים חֲ ׁשָ בָ ּה לְטֹּבָ ה לְמַ עַ ן עֲשֹּה כַיוֹּם הַ זֶה לְהַ חֲיֹּת עַ ם רָ ב " (פסוק המכיל בדיוק את אותה אמירה שנאמרה אז: "וְ עַ תָ ה ַאל תֵ עָ צְ בּו וְ ַאל יִּחַ ר בְ עֵ ינֵיכֶם כִּי מְ כַרְ תֶ ם אֹּתִּ י הֵ נָה כִּי לְמִּ חְ יָה ׁשְ לָחַ נִּי אֱֹלהִּ ים לִּפְ נֵיכֶם" ).

הפסוקים מספרים לנו ע"י בכי זה ששונה מאד מהבכיות הקודמות שתוארו בפסוקים וע"י החזרתיות על אותה הרגעה שנאמרה ברגע המפגש עצמו שבאופן עמוק שום דבר לא השתנה במערכת היחסים של יוסף ואחיו, הבדידות הגדולה של יוסף, הניכור והאחרות משאר המשפחה מלווים אותו עוד מימי הילדות, דרך מכירתו למצרים ושנות הבדידות הארוכות בהם חי לבדו בארץ נוכריה, אך גם הרבה שנים לאחר המפגש המרגש ולאחר שנים של קיום חיים נורמאליים משותפים – עדיין החרדה, הניכור, חוסר הקבלה נשארה בעינה.

 
נדמה לי שקריאה זו יכולה לתת מענה גם לבדידות של יוסף בעת מותו: האחים והמשפחה לא כואבים ולא מתאבלים על מותו של יוסף והוא נאסף לבדו אל מותו.
סיפורו של יוסף מעלה מתחת לפני השטח שאלות קשות כמו: האם אפשר באמת לסלוח? האם אפשר באמת לעשות שינוי בתוך מערכות יחסים? האם בדידות היא רגש שמי שנגזר גורלו לחוש אותו יכול להימלט ממנו בבוא היום?

 
שבת שלום
חנה