‍‍09.14.2018 // ה׳ תשרי תשע״ט

 

פרשת וילך

 

אני מבקשת לא להעמיק בתוכן הפרשה אלא להתייחס דווקא לצירוף שמות הפרשות "ניצבים-וילך", שעל פי רוב נקראות ביחד. ואף על פי שלוח השנה הפריד ביניהן והציב אותן השנה משני עבריו של ראש השנה, עדיין הן יוצרות צירוף שחופף – לטעמי – על פני כל תקופת הימים הנוראים, בשנה זו כמו בכל שנה.

 

בעיון לפרשת ויצא תוהה נחמה ליבוביץ על הצירוף "וישא יעקב רגליו וילך" (בראשית כט, א) המופיע לאחר תיאור חלום יעקב, הצבת המצבה בבית אל והנדר שהוא נודר בדרכו מבאר שבע לחרן. העיון של נחמה ליבוביץ נוגע לא רק לפרשנות של הצירוף המילולי, אלא גם בשאלת הבנת תגובתו הנפשית של יעקב לחוויה הרוחנית יוצאת הדופן שחווה במהלך החלום, שבו ראה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בסולם. הסבר אחד לפסוק ולתגובה הנפשית שהוא מבטא מובא ב'מדרש אור האפלה':

 

"וישא יעקב רגליו" – דרך בני אדם שישאום רגליהם וזה נשא רגליו? מתוך הידבקותו במקום ההוא לא רצה לסור ממנו אלא בטורח גדול ונשיאת רגליו.

 

על פי המדרש – חווית הדבקות שחווה יעקב במהלך החלום, התחושה שהוא מוקף מלאכי אלוקים ודברי ה' שנאמרו לו – "הנה אנכי עמך" – הותירו את יעקב בהרגשה של שיא רוחני שאין למעלה ממנו. למה יש עוד לשאוף אחרי שיא כזה? אחרי פסגה כזאת שרוב בני האדם יכולים רק לשאוף אליה? ומשום שכך, רגליו כמו נתקעו במקום. ובמקום שרגליו של יעקב יישאו אותו הלאה להמשך הדרך, נדרש יעקב לשאת את רגליו, לאלץ אותן להיפרד מחוויית הקרבה הבלתי אמצעית אל הקב"ה ולהמשיך לצעוד בדרכו.

 

פירוש הפוך מובא ב'מדרש אגדה' אחר:

 

"וישא יעקב רגליו" – לעולם רגליו של אדם נושאין אותו, ויעקב נשא את רגליו? אלא מלמד שנעשה קל מרוב השמחה שהיה לו, מפני שאמר לו הקב"ה (שם כח, טו) "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך".

 

המדרש הזה לא רק מפרש בצורה הפוכה מהמדרש הקודם את הצירוף המילולי "ויישא רגליו", אלא גם מתאר חוויה רגשית-רוחנית הפוכה. הקרבה הבלתי אמצעית אל הקב"ה אינה גורמת ליעקב לרצות להישאר תקוע בפסגה הרוחנית שאליה הגיע, אלא מטעינה אותו באנרגיה רוחנית שמתורגמת מיד להמשך הליכה והתקדמות הלאה.

 

***

 

הדיו של הדיון הפרשני הזה מלווים אותי בכל שנה במהלך הימים הנוראים בכלל, ובמפגש החוזר עם הצירוף שמזמן לנו חיבור הפרשיות "ניצבים-וילך". הימים הנוראים הם ללא ספק ימים של שיא רוחני.

 

לכל אחד מאתנו הרגעים ש"עושים לו את זה" יותר מאחרים – רגעי נוסטלגיה של ניגון מסוים בתפילה, של מאכל מיוחד שנקשרות בו ברכות בליל ראש השנה, תקיעת השופר הראשונה או התקיעה הגדולה שנמתחת ונמתחת מלוא הריאות, הרגע שבו מתחילה תפילת כל נדרי בשקט של חיל ורעדה, זיכרון ילדות שחוזר ומתעורר בכל שנה בימים האלה, יחד עם ריח הסתיו ומראה החצבים הפורחים בצדי הדרכים. ונדמה שלצד כל הרגעים הפרטיים האלה יש איזה רגע של שיא כללי, ציבורי, בסיומו של צום יום הכיפורים, כשכולם מגרדים את שאריות הכוח שנשאר בסופו של הצום וקוראים ביחד – בקול רם שכולל את קולות כל חברי הקהילה: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. ה' הוא האלוקים.

 

ומה עושים עכשיו? אפשר כמובן להתייחס לזה בציניות. לרוץ הביתה, לאכול צ'יק צ'ק ותוך כדי ראות מה התחדש ברשתות החברתיות. מין פרשנות מבאסת לדרשת חז"ל על "כיפורים כפורים" – כביכול הקדושה שאנחנו מתעטפים בה ביום כיפור היא סוג של תחפושת שאנחנו עוטים על עצמנו ליום אחד, אבל מיד שוכחים ממנה וממשיכים הלאה.

 

אבל בהנחה, ובתקווה, שתחושת הרוממות שאנחנו מגיעים אליה במהלך הימים הנוראים, וששיאה בשעת נעילת שער ביום כיפור; בהנחה שאנחנו באמת מרגישים כאילו אנחנו מטפסים ומטפסים עד ש"ניצבים" במקום גבוה – נשאלת השאלה מה באמת אנחנו לוקחים מזה אתנו להמשך השנה. איך קמים מתוך זה למחרת בבוקר?

 

אפשרות אחת היא להרגיש את הקושי – הטבעי והמובן, יש לומר – לרצות להישאר במקום הזה ורק בקושי רב להכריח את הרגליים לקום וללכת. משהו בבחינת "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי". אבל יש כמובן גם אפשרות אחרת.

 

בחזרה ל"וישא רגליו וילך" של יעקב. נחמה ליבוביץ מדייקת מהמשך הפסוקים המתארים את הגעתו של יעקב לחרן, ומזהה בהם גודש כמעט מוגזם של פעלי עשייה יומיומיים. יעקב פוגש את הרועים על הבאר ומתחיל לדבר אתם שיחה של מי אתם ומה שלומכם ומי זאת הבחורה הזאת שמגיעה עם עדריה. וכשהוא מבין שזו רחל הוא ממהר לגול את האבן מעל פי הבאר, ולהשקות את הצאן, ולא שוכח גם לתת נשיקה לבת הדוד. הכול שופע עשייה ומעוגן בצורה הכי ברורה במציאות החיים המתנהלים כסדרם. יעקב לא נראה כמי שנושא את רגליו בכוח, אלא כמי שרץ לעשות את מה שאדם צעיר ונמרץ אמור לעשות.

 

אז מה עושים "ביום שאחרי" הימים הנוראים? חז"ל אמרו על זה – "ילכו מחיל אל חיל". ימהרו לצאת מבית הכנסת במוצאי יום כיפור ויתחילו לבנות סוכה. ואפשר גם לומר: "ניצבים – וילך". צריך להשקיע בניסיון להגיע במהלך הימים הנוראים לפסגות הכי גבוהות. להתייצבות הכי למעלה שאפשר. אבל להיזהר לא להישאר שם למעלה, מנותקים מהחיים, וכמובן שלא ליפול חלילה ולהתרסק בזוטות של היום-יום. המטרה היא להיטען באנרגיות שמכוחן נצליח ללכת במשך כל השנה הבאה בעשייה של טוב בעיני אלוקים ואדם. זה אומר להתכונן לטיול סוכות בתנועת הנוער, ולעזור להורים לנקות את הבית לחג, ולתת לחברה להשלים חומר לבחינה שאחרי החגים, ולחייך ולהגיד תודה לנהג באוטובוס או למוכר בחנות, ולא לשכוח גם להתפלל אפילו בימי החופש (עדיף בזמן!), וליישם את כל הדברים שכתבנו בחוברות ה'הלכה יומית', ולזכור שהאתגר הגדול שלנו הוא לדעת גם להיות 'ניצבים' וגם למצוא את החיבור הנכון בין ה'ניצבים' הזה לבין ההליכה היומיומית שלנו בכל נתיבי החיים.

 

שנה טובה ומבורכת!

ימימה