‍‍10.27.2016 // כ״ה תשרי תשע״ז

פרשת וילך – בין כסה לעשור

נפתח בסיפור.

בערב ר"ה, בשעת ערב, נפגשו שני מקובלים ירושלמים בעיר העתיקה. שואל ר́חיים: "ר́ צבי לאן אתה ממהר כ"כ? ומה האבן הזאת שאתה נושא מתחת למעילך?" עונה לו ר́צבי: "ר́ חיים, אתה הרי יודע את מנהגי. כמו בכל שנה, ברגעים האחרונים של השנה החולפת, הולך אני לבית העולם לקבור את השנה החולפת, ואבן זו היא מצבה לשנה שחלפה. אני חורט בה אותיות פ.נ. ומוסיף "פה נקברה שנה פלונית". כך אני נוהג תמיד. ואתה ר́ חיים, לאן אתה ממהר?" עונה לו ר́ חיים: "ר́ צבי ר́ צבי… אתה הרי יודע את מנהגי… אני הולך כמו בכל שנה להניח אבן יסוד לבניין של השנה החדשה. בנין ענק בן שלוש מאות שישים וחמש קומות, והיום אני מניח את אבן הפינה…". אומר ר́ צבי: "ואיפה האבן שלך ר́ חיים?" אומר ר́ חיים: "אינך יודע? הרי חמשת אלפים שבע מאות שלושים וחמש שנים הולך אני אחריך לבית העולם, ובשעה שאתה מניח את אבן המצבה לשנה החולפת – בא אני אחריך, לוקח את האבן שלך והופך אותה על פניה. גם אני חורט עליה שתי אותיות פ.נ. ומוסיף: "פה נבנית שנה פלונית". " (מתוך: אגדות לחגי ישראל ומועדיו / הרב ד"ר ש"ז כהנא ז"ל)

בתקופה הזו, שבין ראש השנה ליום כיפור, אנו מקבלות החלטות. אנו מביטות על מה שהיה וחושבות על מה אנחנו מתחרטות, מה לא היה טוב, מה היינו רוצות לטמון באדמה ולהיפטר ממנו לבלי שוב.

אולם, האם זה מספיק? האם וידוי, חרטה, טמינה בעפר הוא הדבר שיקדם אותנו לחיים נכונים יותר? ר' חיים מהסיפור אומר לנו שבהחלט לא. מי שרק טומן את העבר – גם אם היו בו דברים שליליים – לא עשה בכך הרבה. השאלה היא מה הוא מייעד לעצמו לשנה הבאה, מה הבניין שהוא עומד לבנות.

יש כל כך הרבה ימים בשנה! ניתן לעשות בהם כל כך הרבה דברים בונים וטובים.

פרשת השבוע מספרת לנו על התקופה האחרונה של משה כמנהיג העם והעברת שרביט ההנהגה ליהושע. הפרשה נפתחת במילים "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל" (פרק ל"א פס' א')

התורה מספרת לנו כי משה הלך אך לא מפרטת מהיכן הלך ולהיכן מועדות פניו. זו לא הפעם הראשונה שמסופר על משה שהולך ממקום למקום בלי לספר לנו מניין ולאן. כך למשל: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי". (שמות ב', א), "וילך משה וישב אל יתר חתנו…". (שמות ד', יח), "וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני בני ישראל". (שמות ד' כ"ט). אם נבדוק את הקשר בין שלוש ההליכות הללו נראה שהן בסמוך לתחילת שליחותו של משה כמנהיג. בהכללה ניתן לומר כי חיי משה ושליחותו כמנהיג נפתחים ומסתיימים ב"וילך". מי שתציץ בהמשך הפרשה תמצא עוד "וילך" אחד, שהוא מעניין מכיוון שהוא מדבר על שניים – "וילך משה ויהושע ויתיצבו באוהל מועד" (שמות ל"א פס' י"ד).

כדי לעשות צריך ללכת. אי אפשר להסתכל לאחור ורק להשאיר את מה שהיה ולהחליט שהוא איננו עוד. חייבים להביט קדימה, אל היעד הבא, אל הנקודה שבאופק, אל המטרה.

המקובל שהופך את האבן של טמינת השנה הקודמת לאבן של בניית בניין נוסף בבניין השנים הוא מי ששם לעצמו יעד ושואף לקדם, לבנות, להניע. כך גם אברהם אבינו היוצא לדרכו תחת הציווי של הקב"ה "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל…", עזיבה של מה שהיה והליכה קדימה.

בעוד זמן קצר נסיים את ספר דברים ועמו את מחזור קריאות פרשות התורה בפרשת "וזאת הברכה" שם יש את הברכות לעתיד הטוב של כל שבט ושבט. ההליכה של משה ושל יהושע שמלווה אותו כברת דרך, היא לכיוון היעד הזה, זהו האופק שלהם, ואותו ניתן להשיג על ידי עשייה ובנייה, על ידי "וילך". בנקודת זמן זו, של בין כסה לעשור, אנו יכולות לשאול את עצמנו, לאן כל אחת מאתנו הולכת השנה, מהו היעד, מהו האופק, וכן עם מי אני הולכת על מנת להגיע אליו.

שתהיה לנו דרך צלחה והליכה שתקדם אותנו ליעדנו,

שנה טובה וגמר חתימה טובה,

שבת שלום,

רחל