‍‍02.24.2014 // כ״ד אדר א' תשע״ד

פרשת ויקהל: העגל הופך למקדש

 

פרשת השבוע שלנו מתחילה בתיאור עשיית המשכן בפועל על ידי בצלאל, אהליאב ושאר האומנים חכמי הלב. כידוע בין שתי הפרשיות שציוו על בניית המשכן לשתי הפרשות המתארות את בנייתו בפועל, הפסיקה פרשת כי תשא אותה קראנו בשבת שעברה ובה שמענו על חטא העגל אותו חטא עם ישראל לאחר מתן תורה. ידועה ומפורסמת היא מחלוקת הראשונים סביב מיקומה הכרונולוגי של פרשת החטא: הרמב"ן, הנאמן לסדר בו מציגה התורה את הדברים, סובר שהחטא התרחש בין הציווי לבנות משכן לבין הבנייה שלו בפועל, ואילו רש"י נוקט בכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה" וטוען שחטא העגל היה בסוף פרשת משפטים, כלומר לפני הציווי על המשכן. העומד ביסוד מחלוקת פרשנית זו היא השאלה האם המשכן מהווה מציאות אידיאלית של מקום בו שוכן הקב"ה בממשות בעולם או שמא המשכן הוא תוצאה של חטא העגל ומעין תיקון המגיע מתוך הבנה שהעם זקוק לאחיזה גשמית בשביל לדבוק באלוקי.

 

מתוך נקודת מבט זו אני מבקשת לעיין במהותו ואופיו של הכלי הפנימי ביותר הנמצא במשכן: הכרובים היושבים על הארון. השאלה איזו דמות ואיזו צורה היו לכרובים היא שאלה מרתקת, בוודאי לאור הציווי האוסר לעשות פסל ומסכה לקב"ה. חז"ל דרשו במסכת סוכה (דף ה): "ומאי כרוב? אמר רבי אבהו כרביא שכן בבבל קורין לינוקא רביא", כלומר על פי דרשת חז"ל הדמות של הכרוב היתה כפני תינוק קטן, כאשר מדרש השם נולד מהשפה הארמית שבה מכונה התינוק "רביא". דרשה זו מעניינת אך גם לא פשוטה כלל ועיקר שכן יש בה אלמנט אנכרוניסטי: האמורא הבבלי דורש את לשון המקרא בהתאם לשפת הדיבור שלו שאולי אפילו לא היתה קיימת בזמן מתן תורה.. במסגרת זו אני מבקשת לחזור אל פשטי המקראות ולנסות ולפענח מה היתה דמותו של הכרובים כפי שעולה מהפסוקים עצמם, ואולי מתוך מה שיעלה בידינו נוכל לשוב אל דרשת חז"ל ולהבין גם את הכוונה המסתתרת בה.

 
יחזקאל מתאר פעמיים בספרו את דמות המרכבה שהיא השכינה העוזבת את הארץ במסעה אל הגלות. המרכבה מתוארת בפרק א' של ספר יחזקאל כך: "וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתן" (א:י). בלי להיכנס לתיאור המרכבה עצמו שכמו שהורו חז"ל אין לדרוש בו בציבור, למרכבת השכינה יש ארבעה פנים: פני אדם, פני אריה, פני שור ופני נשר. בפרק י' באזכור השני של המרכבה בספר יחזקאל, היא מתוארת כך: "וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר" (י:יד) גם כאן מתוארת המרכבה כבעלת ארבעה פנים, אך בעוד שלושה מהפנים מקבילים למתואר בפרק א', הרי שאחד מהפנים מקבל תיאור חדש: "פני כרוב". אם נחפש את איזו דמות מחליף כינוי זה נגלה להפתעתנו שהכרוב הוא השור. העולה מהדברים עד עתה הוא שלפי פשט הפסוקים בספר יחזקאל הכרובים הינם דמות של צמד שוורים היושבים על הארון בקודש הקודשים. הד לפרשנות זו העולה מתוך פשטי המקראות, ניתן למצוא במדרש מעניין אחר המובא במסכת יומא בגמרא (דף י"ט ע"ב) המתאר כהן גדול צדוקי שהקטיר כמנהג הצדוקים בהיכל ולא בתוך קודש הקודשים. הגמרא מתארת שביציאתו מהקודש ניגף ומת וכאשר נכנסו אחיו הכהנים להוציא את גופתו מצאו ככף רגל עגל בין כתפיו. המדרש שם מתאר על פי פסוקים ממעשה מרכבה שרגל המלאך הינה רגל עגל, אך על פי דברינו ניתן אולי להבין שהמדרש מרמז שהמלאך שהיכה בכהן הגדול והרגו היה הכרוב עצמו שדמותו היא דמות עגל שהותירה את חיתומה על גופת הכהן הסורר.
גילוי זה המזהה בין דמות הכרובים לדמות שור, במידה ונכון הוא, מפתיע שכן מה לזוג של שוורים, בעל חיים בהמי וגס, בתוך קודש הקודשים? ויותר מכך: דמות של שור מוזכרת במפורש בתוך פרשיות המשכן: באלוהי המסכה שעושה העם בדמות עגל. ומה לחיבור מסכת החטא החיצונית הזו ודמות האל בתוך פנים המקדש?
ובחזרה למחלוקת הראשונים בדבר מיקומו ההיסטורי של חטא העגל בתוך פרשיות המשכן: נדמה לי שקריאה פרשנית זו המזהה את הכרובים עם דמות השור, יכולה לתת חיזוק לשיטתו של רש"י הרואה את המשכן כתוצאה של חטא העגל. העגל שיצרו עם ישראל בחטא גם הוא למעשה דמות של שור, והנה בתוך קודש הקודשים במקום הטהור והגבוה ביותר בוחר הקב"ה לפסל דמות זהה. עם ישראל חטא בחט העגל, פיסל צורת שור שנעשה בחוץ ללא ציווי אלוקי ואולי חיפש בעזרת מסכת עגל זו את הביטוי הממשי והחי של האל. חיפוש זה היה חטא ואילו אותו שור ממש שנעשה בפנים מתוך הקשבה לצו ה' הוא קודש הקודשים.

 

ואולי אפשר להעמיק עוד קצת במשמעות זיהוי זה. כוחה של העבודה זרה הוא בוויטאליות ובחיוּת ובעוצמה שהיא תובעת מהאדם. כוח זה בא לידי ביטוי בהיותה של העבודה זרה מתפרצת ככוח פראי מתוך האדם ללא צורך לאזן ולמסד את ההתפרצות במערכת חוקים מסודרת ובהיותה מוחשית וציורית עד כדי נתינת אוכל ושאר צרכים אנושיים מבטאי חיים לאל. עבודת אלוקים שלנו אולי נוגעת גם היא בעומק בנקודה הפראית שמצויה בתוך כל אדם: זו שלא מוכנה להסתפק באופק הסופי הקיים אלא מחפשת את האינסוף ותובעת להביא אלוקים אל תוכה. אך התורה והמצווה מבקשת מיד לאזן, להגביל ולהסדיר את החיפוש הפרוע והפראי בתוך מערכת של מצוות מסודרת. עבודת אלוקים שלנו נזהרת כל הזמן מהגשמה ושואפת אל האלוקי המופשט זה שלא זקוק למאכל ומשתה וזה הקשוב אל העומק שמאחורי הממשות הנראית. אך "אליה וקוץ בה" ניפוץ האנושיות בתיאור האל ובתיאור כּלֵי המפגש של האדם איתו עלולים לנפץ גם את העוצמה והממשות שחווה האדם ביחס לאלוקי. השור הוא ביטוי של חיים: כך בשפה הסימבולית של התרבות, כך ביוסף שנמשל לשור בברכת משה לשבטים: "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לו" והוא שמסמל מבין השבטים את הכוח של חיי העולם הזה "המשביר לכל עם הארץ" וכך גם הפרה האדומה שבכוחה לטהר אותנו מטומאת המוות ולהחזיר אותנו לעולם החיים. העובדה שדמות הכרובים היא דמות של שור מבקשת אולי לתבוע ממנו לא לוותר על הצד הוויטאלי החי והמתפרץ של עבודת ה' שלנו. לא לתת למגבלות, לסייגים, לזהירות ולמצוות ולחוקים שכולם נצרכים כמובן, ובכ"ז לא לתת להם לחנוק את העוצמה הפראית והחיה, זו שמאמינה באמת שאלוקים חי וקיים. אולי גם דרשת חז"ל הדורשת את הכרובים כ"רביא", כלומר כפני תינוק קטן – מרמזת לאותה כוונת עומק: זו הרואה בדמות האל אותו פוגש האדם בתוך קודש הקודשים, דמות מלאת חיים והתפתחות, כזו שאיננה חונקת את החיים ומסייגת אותם כל העת, אלא מהווה קרקע פוריה וזכה לצמיחה של חיים וממש.

 
שבת שלום,
חנה