‍‍03.21.2016 // י״א אדר ב' תשע״ו

פרשת ויקרא: מקדש כמקום מחובר לחיים
הפרשה שלנו מפרטת את סוגי הקורבנות השונים: העולה, המנחה, השלמים, החטאת והאשם. השבוע אני מבקשת להתמקד בקרבן שבעיני הוא המפתיע והמעניין ביותר: קרבן האשם. אשם הוא
קרבן שמובא על חטאים ספציפיים, כאשר הפרשה שלנו מפרטת שלושה מהם: האחד נקרא "אשם תלוי" הוא קרבן שמביא אדם המסופק אם חטא. מציאות מרתקת זו המתייחסת אל הספק בחיים ותובעת להביא כפרה גם עליו – פותחת גם היא פתח למחשבה, אך אני מבקשת להתמקד בשני האשמים הנוספים המפורטים בפרשה שלנו:
א. אשם מעילות הוא קרבן שמובא על מעשה מעילה, כלומר שימוש, בחפץ השייך למקדש. ההלכה קובעת שמלבד החזרת שווי החפץ למקדש בתוספת חומש, צריך האדם להביא קרבן מכפר למקדש.
ב. אשם גזילות הוא קרבן שמובא על מעשה גזילה שגוזל אדם מחברו (בדרכים שונות הנידונות במדרשי ההלכה על אתר). ההלכה קובעת שמלבד פיצוי החבר בתוספת חומש,
צריך האדם להביא קרבן מכפר למקדש.
הדמיון בין שני סוגי קרבנות אלו בולט לעין: בשניהם עשה האדם שימוש בחפץ שאיננו שלו, בשניהם מחויב האדם להשיב את אשר גזל, בשניהם מחויב האדם להוסיף לתשלום תוספת של חומש ובשניהם מחויב האדם להביא בנוסף לתשלום גם קרבן אשם למקדש. אלא שבנקודה זו הזהות בין הדינים נראית משונה: מובן הדבר שכאשר הגזילה נעשית מן המקדש, חלק מהכפרה מתרחשת במעשה של קרבן שזוהי השפה בה מדבר המקדש, אך גזילה הנעשית מאדם בשר ודם, נראה קצת מוזר לכפר עליה בעזרת קרבן שמוקרב במקדש לה', אולי אפילו ללא ידיעת הנגזל בוודאי ללא רווח כזה או אחר שמקבל הנגזל כתוצאה מהקרבה זו.. נדמה לי שעומק ההקבלה בין שתי הגזילות ובין שני הדינים מבקש ללמד על הצורך לפרק את הדיכוטומיה המוכרת לנו כ"כ בחיים בין יחסינו אל הקב"ה לבין יחסינו אל החברה: מגיעה הפרשה וקובעת המערכת היא אחת – עבודת ה' של האדם אמורה להיות קשורה, מתייחסת ומשפיעה גם על יחסיו אל הזולת וכנ"ל הפוך:
הצדק החברתי שתובע האדם מעצמו ומסביבתו אמור להיות זרז וקשור לחיזוק והעמקת עבודת ה' של האדם (אגב: צד נוסף של אותו מטבע ניתן למצוא באמירת חז"ל המופיעה בכמה הקשרים
הקובעת שכאשר אין מקדש ואין עבודת הקרבנות שתכפר – צריך האדם לתת צדקה ובכך למצוא תחליף לכפרה. גם מימרא זו מכילה את התביעה לשבור את החומה המבדילה בין המצוות שבין
אדם לחברו למצוות שבין אדם למקום).
פרשת ויקרא פותחת את הספר המכונה בפי חז"ל: תורת כהנים. כינוי זה מעורר תמיהה בלב מי שנזכר במהלך ספר ויקרא כולו שהרי לכל המאוחר החל מאמצעה של פרשת אחרי מות, דהיינו
למעלה משליש מהספר, אין התורה עוסקת בדיני הכהנים או הקרבנות השונים, אלא בשאלה כיצד עם ישראל הופך להיות עם קדוש: בדיני עריות והשמירה על טהרת התא המשפחתי, במערך
המצוות המפורטות בפרשת קדושים, במעגל המועדים שבפרשת אמור, בדיני הקדושה החלים בארץ ובאדם כפי שמפרטת פרשת בהר ובמערכת השכר והעונש שיוצרת השגחת ה' על עם ישראל
כפי שבא לידי ביטוי בפרשית הקללה והברכה שבפרשת בחוקותי. לשון אחר: עניינו של ספר ויקרא הוא ספר של קדושה – ספר הפותח בגרעין ותרכיז הקדושה המצויה בעבודת המקדש וממשיך
בתביעה ובהזמנה להתפרטות והשתלשלות הקדושה לרבדי החיים השונים של עם ישראל. אמירה עקרונית זו המכירה מחד גיסא במקור הקדושה המצוי במקדש ובעבודת הכהנים אך מאידך גיסא
תובעת מכל יהודי באשר הוא למצוא מקום לקדושה בחייו שלו, הינה אמירה בעלת משמעות עוצמתית מאד בשאלה כיצד נבנית חברה בריאה עובדת אלוקים.

 
שבת שלום,
חנה