‍‍03.13.2014 // י״א אדר ב' תשע״ד

פרשת ויקרא: קרבן הספק
השבת אנחנו מתחילים לקרוא את חומש ויקרא המכונה אצל חז"ל "תורת כהנים" שכן הוא עוסק בחלקים נרחבים שלו בעבודת המקדש והקרבנות עליה מופקדים הכהנים. ואכן ראשיתו של הספר פורס בפנינו את רצף הקרבנות שמובאים למקדש: קרבן עולה שעל פי חז"ל מובא במקרה של ביטול מצוות עשה, קרבן מנחה שמובא במקרים מגוונים (חלקם כקרבן חובה ציבורית וחלקם כקרבנות יחיד על חטא או כנדבה), קרבן חטאת שמובא ככפרה על חטא וקרבן אשם שמובא על חטאי מעילה וגזילה גם כשנעשים במזיד.
קרבן אשם הוא קרבן מעניין שכן הוא הקרבן היחיד המובא ככפרה על מעשה הנעשה במזיד, כלומר מתוך ידיעה ואפילו כוונה לחטוא, אך במסגרת זו אני מבקשת לגעת בנקודה מעניינת אחרת הקשורה לקרבן האשם. אחד מסוגי האשם המוזכרים בפרשת השבוע שלנו הוא קרבן אשם תלוי. קרבן זה מובא למקדש כאשר אנחנו נמצאים בספק אם עברנו עבירה שלו היינו יודעיםשעברנו אותה (בשוגג כמובן) היינו צריכים להביא קרבן חטאת. הסיטואציה הזו מעניינת שכן היא נותנת ממשות לספקות המחשבתיים שלנו וקובעת שגם כאשר יש לנו ספק אם חטאנו, אנחנו צריכים להביא קרבן על כך. המשנה במסכת כריתות מביאה את דעתו של רבי אליעזר שאומר:

"מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל שעה שירצה והוא היה נקרא אשם חסידים". כלומר רבי אליעזר משבח את הספק הזה, את המקום הנפשי – דתי בו אדם בוחן כל הזמן בתוכו האם עבר עבירה וחטא ומסתפק ביושרו ואמינותו וכדי להתייחס לספק הזה מביא כל יום קרבן אשם למקדש. אשם זה מכונה בפי רבי אליעזר "אשם חסידים" כלומר אשם שמובא כמעשה חסד וצדיקות ולא ככפרה על חטא. המשכה של המשנה מספרת סיפור על בבא בן בוטי "שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום חוץ מאחר יום הכיפורים יום אחד. אמר: המעון הזה אילו היו מניחים לי הייתי מביא אלא אומרין לי המתן עד שתיכנס לספק" – כלומר בבא בן בוטי היה שמח להביא את האשם על הספק אפילו יום לאחר יום כיפור, כאשר בפועל לא סביר שכבר הצליח להיווצר ספק מציאותי של חטא (שהרי יו"כ מכפר על הספקות הללו, כלומר על החטאים שאדם לא יודע שחטא). אך בסופה של המשנה מופיעה דעת חכמים שמקשיחה את האפשרות להביא קרבן אשם ואולי מתייחסת אליו ואל הספק הדתי הזה באופן שונה, וכך אומרים חכמים:

"אין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת". שיטת חכמים קובעת שכדי להביא קרבן אשם, צריך שיהיה ספק ממשי ולא רק תודעת ספק שעשויה ללוות חיים שיש בהם רצון להקפיד על ההלכה. הבנת האמירה העמוקה שבשיטת חכמים יכולה אולי לקבל פתח דרך הלכה נוספת מוזרה לא פחות הקשורה לקרבן אשם תלוי: במידה ואדם הביא קרבן על הספק שלו ובהמשך נודע לו שחטא בוודאות, הוא מתחייב להביא קרבן חטאת שהוא זה שיכפר על החטא שהתברר שעשה. אם כך לשם מה מגיע קרבן האשם? מה תפקידו ועל מה הוא מכפר? נראה לי אולי שאם נחפש מימד של כפרה בקרבן אשם תלוי, כמו זו שקיימת בכל מערכת הקרבנות, נמצא שהכפרה שנדרש האדם לעשות היא על עצם הספק עצמו. לשון אחר: שיטת חכמים שמחריפה את התנאים להבאת קרבן אשם תלוי ולא מתחברת לאמירה של רבי אליעזר שרואה בו "אשם חסידים" מבקשת לומר שאדם שחי כל העת בספקות דתיים, ובהקשר ההלכתי: בספק ובשאלה האם נהג נכון והאם פעל כשורה הוא אדם שכנראה לא מרגיש מספיק בבית בתוך המרחב ההלכתי ולא חווה את עצמו כקשור באופן עמוק וחי למערכת ההלכתית שלו וחוסר האמון הזה בעצמו שמוליד בתוכו כל הזמן את הספק האם פעל נכון, האם נהג על פי ההלכה הוא החטא עצמו. חטא הספק שעליו מבקש קרבן אשם תלוי לכפר.

 

שבת שלום