‍‍11.06.2015 // כ״ד חשון תשע״ו

 

פרשת וירא: למשמעותו של ניסיון העקידה

 
חז"ל במסכת אבות אומרים: "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו" ואכן כל סיפור חייו של אבי האומה הישראלית רצוף בהתמודדויות, בקשיים ובניסיונות שמנסה הקב"ה אותו. סופה של הפרשה שלנו שהיא מעין הקדמה להעברת השרביט מידיו של אברהם לידיו של יצחק בנו, מסמלת את שיא השיאים בניסיונותיו של אברהם: הציווי שמצווה הקב"ה אותו לקחת את בנו ולעקוד אותו לעולה.

 
הראשונים תהו וחקרו הרבה מה פשרו של ניסיון זה ומתוך כך באו לדון במשמעותו של הניסיון בכלל בחייו של האדם. אני מבקשת בשורות הבאות להציג שלוש תפיסות שונות, שתיים ידועות ומוכרות והשלישית נראה לי שקצת פחות, בהבנת ניסיונו של אברהם ובהבנת משמעותו של הניסיון בחיים שלנו:
הרמב"ן על התורה אומר: "ענין הניסיון הוא, לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה, ואם לא ירצה לא יעשה, ייקרא 'ניסיון' מצד המנוסה; אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב, לא שכר לב טוב בלבד". כלומר, מטרתו של הניסיון היא בשביל המנוסה שמוציא את כוחות נפשו (הידועים לקב"ה עוד טרם הניסיון) מהכוח אל הפועל ובכך מזכה את עצמו בשכר טוב ואולי גם בחוויה של מבחן הכוחות ומפגש עם קצה גבול היכולת הפנימית. הרמב"ן בדבריו מבקש להתרחק מהתפיסה שאולי עולה מפשט הפסוקים והיא שמטרת הניסיון היתה בשביל הקב"ה שלאחר העקידה חשף וגילה ש"עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה.." הקושי בהבנה זו הוא כמובן הצמצום שלו את הכוליות והשלמות האלוקית שצריכה מעשה בשביל לגלות ולחשוף ידיעה.

 
הרמב"ם בספרו מורה נבוכים טוען שמטרת העקידה כפולה: "פרשת אברהם בעקדה כללה שני ענינים גדולים, הם מיסודות התורה. הענין האחד הוא להודיענו גבול האהבה לה' יתעלה, והיראה ממנו לאיזה גבול מגעת… והעניין השני להודיענו עד כמה אמיתי אצל הנביאים מה שבא להם מאת ה' בחזון… והראיה לכך שהרי חש לשחוט את בנו יחידו… ואילו היה פקפוק אצל הנביאים בחלום הנבואה.. לא היו ממהרים למה שהטבעים מתנגדים לו". הרמב"ם מגדיר את מטרת הניסיון בעולם הצופה או קורא את עקידת יצחק ולומד ממנה את גבולות ההתמסרות של האדם אל האלוקים ואת אמיתתה של הנבואה שכ"כ בהירה וחדה לנביא עד כדי שהוא מוכן בעבורה לעשות את מה שהטבע מתנגד לו: לשחוט את בנו.

 
בניגוד לדברי הרמב"ם מציע אחד מגדולי ועמוקי ההגות החסידית: האדמו"ר מאישביצר בספרו המי שילוח תפיסה אחרת לניסיון שנראה לי שהעולה ממנה יכול לקבל משמעות קיומית וחשובה לחיים הדתיים שלנו. בעקבות אמירה המצויה בספר הזוהר טוען המי שילוח שהמאמר "קח את בנך את יחידך…" לא היה מאמר שקיבל אברהם בנבואה ברורה (כפי שטוען הרמב"ם לתפקיד העקידה) אלא דווקא מאמר מעורפל. העירפול של המאמר איפשר לאברהם מרחב בחירה של פרשנות והכרעה האם עליו להישמע למאמר אם לאו, כפי שאומר המי שילוח "והיה נבוך בליבו והיה יכול לפשוט הספק לכל צד". לכך יש להוסיף את המאמרים הנוספים שישבו בתודעתו של המאמר שהיו מבוררים ומפורשים הרבה יותר, כגון: איסור "לא תרצח" וכגון הבטחת הקב"ה אליו: "כי ביצחק יקרא לך זרע". המי שילוח טוען שעיקר הניסיון של אברהם אבינו היה להכריע שהוא פושט את הספק שהיה מצוי באופן בו הגיע הציווי לעקוד את בנו אליו, באופן נקי מנגיעות ומאינטרסים ולהכריע שזה מאמר ה'. לאברהם היו סיבות טובות להכריע אחרת ולנסות לסדר את דבר ה' עם תפיסת העולם שלו, עם האינטרסים והרצונות שלנו – אך אברהם בוחר אחרת, בורח להיות נקי מכל אלו ולהקשיב באופן צלול ומתוך כך להתמסר.

 
אם אצל הרמב"ם הניסיון מורה על אמיתת הנבואה והחיים הדתיים מלאים בהירות ופשטות בהכרת האמת והטוב וכל שצריך האדם הוא להיות נאמן לאמת זו, הרי שאצל המי שילוח הניסיון מורה על העבודה של האדם להכריע את הספק שהחיים הדתיים מלאים ועמוסים בו. הכרעת הספק מותירה לאדם מרחב של בחירה בה, ניתן גם להשלות את עצמנו ולומר: בעצם אני יכול לפרש את דבר ההלכה כך ולא אחרת, בעצם אין ציווי מפורש וכדומה וכדומה.. הניסיון שלנו הוא לא לחיות בהטעייה עצמית, אלא ממש כמו אבי האומה שלנו: לנקות עצמנו מאינטרסים ומשאיפות עלומות שההלכה תאמר כך ולא אחרת ולהיות קשובים לקול ה' ולקול ההלכה עצמה.

 

שבת שלום
חנה דרייפוס