‍‍11.03.2017 // י״ד חשון תשע״ח

פרשת וירא: מי הטוב ומי הרע?

 

אחד הסיפורים המובאים בפרשת השבוע שלנו הוא סיפור ירידת אברהם ושרה היורדים לגרר ונפגשים עם אבימלך: בהגיעם לגרר אומר אברהם ששרה היא אשתו, שרה נלקחת לבית אבימלך הרוצה לבוא עליה, אך במהלך הלילה נגלה אליו הקב"ה ונוזף ב ורוצה להענישו, בסופו של הסיפור מוחזרת שרה אל אברהם ואברהם מתפלל שהקב"ה יסלח לאנשי גרר ולאבימלך וירפא אותם מהמגיפה שפקדה אותם בעקבות העניין.. סיפור זה מהווה תשתית אצל חז"ל למשנה החותמת את פרק החובל במסכת בבא קמא. פרק החובל עוסק בדינו של אדם המזיק לגופו של חברו ושם קובעת המשנה את חמשת התשלומים אותם חייב הוא לשלם: נזק, שת, בושת, ריפוי וצער (ואין כאן המקום: אך זהו הפרק השואל בצורה החדה על היחס בין התושבע"פ לתושב"כ שהרי בפשטי הפסוקים נאמר שדינו של החובל הוא: "עין תחת עין" ולא תשלום ממוני), וכך קובעת המשנה: "אף על פי שהוא נותן לו אינֹו נִמְחָל לֹו עַד ש יְבַקֵּ ש מִמ ּנּו, ש ּנ אֱמַר (בראשית כ) וְעַתָה הָשֵּב אֵּש ת וְגֹומֵּר. ּומִּנַיִן ש ל ֹּא יְהֵּא הַמֹוחֵּל ַאכְזָרִ י ש ּנ אֱמַר (שם) וַיִתְפַלֵּל ַאבְרָ הָם א ל הָ אֱל ֹּהִים וְגֹו ֵּמר". שני דינים לומדת המשנה מסיפור פ ְ וַיִ ְר ָפא ֱאל ֹּ ִהים את ֲא ִבי מל ך רשת השבוע שלנו: האחד קובע שאף על פי שלהלכה דינו של החובל הוא ממוני, עדיין צריך החובל לבקש גם את סליחתו של הנחבל ולא לחשוב שהכסף יענה את הכל. דין זה נלמד מהדרישה מאבימלך לבקש את סליחתו של אברהם על שעשה. הדין השני מרתק ביותר ובו קובעת המשנה שהנחבל הפצוע והכואב, חסר היד או הרגל בעקבות הפגיעה נדרש להיענות לבקשת הסליחה ולמחול לאדם שפגע בו, גם דין זה נלמד מהסיפור שלנו בו אברהם לאחר בקשה הסליחה מתפלל לקב"ה שיסלח וירפא את את אבימלך וביתו.

 

נדמה לי שאם מעיינים בסיפור אבימלך ואברהם אפשר לדייק מדוע ביקשו חז"ל ללמוד הלכה זו דווקא מהפרשה שלנו ובאופן מהותי: כיצד יכולים לדרוש מאדם פגוע וחבול לסלוח ולמחול? התבוננות בסיפור שלנו מעלה באופן נוקב את השאלה מי הרע ומי הטוב במעשה של פגיעה, ואפרט: במבט ראשוני התמונה פשוטה – אברהם הוא הנפגע שהרי אשתו נלקחת ממנו ואילו אבימלך הוא הפוגע החומס את כבשת הרש של אברהם, אך אם מתבוננים עוד קצת לעומק הרי התמונה מתהפכת שהרי כפי שטוען אבימלך לפני הקב"ה: "הֲל ֹּא הּוא ָאמַר לִי אֲחֹּתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא ָאמְרָ ה ָאחִי הּוא", כלומר אברהם הופך להיות הפוגע באבימלך שהרי הוא גורם לו ע"י דבריו לעשות מעשה שלא היה רוצה לעשות, כמו שאומר אבימלך לאברהם: "הֵּבֵּאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִי חֲטָָאה גְד ֹּלָה מַעֲשִים אֲש ר ל ֹּא יֵּעָשּו עָשִיתָ עִמָדִי". עוד מבט פנימה מבלבל את התמונה בשלישית שהרי הסיבה שאברהם נאלץ לשנות מהאמת ולספר ששרה היא אשתו קשורה לתרבות בה מנהל אבימלך את ממלכתו, כמו שעונה לו אברהם: "ָאמַרְ תִי רַ ק אֵּין יִרְ ַאת אֱל ֹּהִים בַמָקֹום הַז ה וַהֲרָ גּונִי עַל דְבַר אִשְתִי". הסיפור המורכב שבפרשה מעלה את התובנה שההבחנה בין טוב לרע איננה חדה כמו שאולי היינו שמחים שתהיה, ואולי עמוק מזה: אין אדם העושה רע ופוגע ללא סיבה, במילים אחרות: כל פוגע הוא גם פגוע שפעמים רבות הפגיעה שחווה הוא עצמו הופכת אותו וגורמת לו להיות פוגע בזולת אחר. התרבות של ממלכת אבימלך פגעה באברהם שהפך בעתיה להיות פוגע באבימלך שהפך בגל הפגיעה שפגע בו אברהם להיות פוגע בו בחזרה.. ההבנה המורכבת אך האמיתית הזו הופכת בהלכה להיות מעין תביעה ואולי הזמנה לראות ולהכיר בכך גם כאשר הוא נמצא בעמדת הפגוע והחבול ועל כן אומרת המשנה שראוי שלא יהא אכזרי אלא יחוס וימחל לפוגע בו.

 

עולם בו תהיה הכרה מעמיקה יותר בהבנה זו יהיה עולם שיש בו הרבה יותר רחמים וחמלה על הזולת והרבה יותר אמונה בטובו הבסיסי של האדם ובהבנה שהעושה רע, הגם שאיננו פטור מאחריות, זקוק גם למבט מעמיק יותר של חסד ורחמים מאיתנו ואולי אפילו חיפוש בתוכנו מה בנו גרם לו לנהוג באופן כזה.

 

שבת שלום,

 

חנה