‍‍11.12.2014 // י״ט חשון תשע״ה

רק לפני שבועיים נשבע הקב"ה לאנושות שמבול לא יהיה עוד, והנה אנחנו פוגשים בפרשת השבוע שלנו "מבול קטן" בו משמיד הקב"ה את סדום ואת עמורה. סיפור השמדת סדום נפתח בדין ודברים נוקב בין הקב"ה לאברהם בו מנסה אברהם להפך בזכותה של סדום ולמנוע את הפיכתה. הוויכוח בין הקב"ה לאברהם מעלה שאלות רבות בדבר היחס בין האדם לקב"ה ובין המוסר והצדק למעשי ה', אך במסגרת זו אני מבקשת לבחון כיצד תפסו חז"ל את הסיבות להפיכתה של סדום וכיצד השפיעה תפיסתם זו על הדרך בה עיצבו הם את דרכה של ההלכה העברית.

 
הפסוק הפותח את פרשיית סדום בו מספר הקב"ה לאברהם את העומד להתרחש, הוא זה: "וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד: אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה". חז"ל במדרש בראשית רבה הוטרדו מהשאלה הפרשנית מה היא הצעקה המופיעה בלשון נקבה בפסוק. אך נראה שמעבר לשאלה הפרשנית, הטרידה את חז"ל השאלה העקרונית: מה היתה נקודת השבר שהכריעה את כף דינה של סדום להשמדה. וכך מספר המדרש:

 
אמר ר' לוי: אפילו אני מבקש לשתוק – דינה של נערה אינו מניח אותי לשתוק. מעשה בשתי נערות שירדו למלאות מים מן העין. אמרה אחת לחברתה: למה פניך חולניות? אמרה לה: כלו מזונותינו וכבר אנו למות. מה עשת? מילאת את הכד קמח והחליפתו, נטלה זו מה שביד זו וזו מה שביד זו. כיון שהרגישו בה – נטלוה ושרפוה. אמר הקב"ה: דינה של נערה אינו מניח אותי לשתוק. הדא הוא דכתיב (=זהו שכתוב) 'הכצעקתם' אינו אומר, אלא 'הכצעקתה' – של נערה.

 
סיפור הנערה, כמו גם מדרשים נוספים המופיעים במדרש, מתארים את סדום כמקום בו אסור לעשות צדקה וחסד. סדום איננה סתם מקום בו יש אסופה גדולה של אנשים רשעים, סדום היא מקום בו הרשע הופך להיות חלק מספר החוקים של המדינה. אדם הגר בסדום ומבקש להיות "איש חוק" מוצא את עצמו נאלץ להיות איש נטול רחמים שלא עוזר לחלש, לרעב ולעני. הציור החז"לי לחטאה ולאופיה של סדום יכול לתת פשר מדוע חושב אברהם שבזכות מספר צדיקים, יהא אשר יהא, הוא יוכל להציל את דינה של העיר כולה ולא רק את הצדיקים שבעיר: שכן מציאת מספר גדול של צדיקים בעיר תהווה פירכא לאופן בו רואה הקב"ה את ההתנהלות הסדומית: הנה, ישנם אנשים הגרים בסדום ומתנהלים אחרת, הווי אומר: יש כאן רֶשַע אבל אין כאן חוק של רֶשַע. סופו של הוויכוח ידוע: אברהם לא מוצא מספר צדיקים מספיק והקב"ה משמיד את המקום.

 
השמדת סדום ועמורה, איננה מסמלת את השמדתו של הרע בעולם, שכפי שהקב"ה כבר אמר: קיים כחלק אימננטי מהקיום האנושי: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו", אך להפוך את הרוע לחוק – זו דרגה חדשה שהופכת את החולשה לאידיאולוגיה ומעקרת את היכולת להילחם ברע.
הבנה זו של רשעותה של סדום, יכולה לתת פשר לביטוי תלמודי המופיע בחמש סוגיות לאורך הגמרא והוא: "כופין על מידת סדום". ביטוי משפטי זה מתאר דינים בהם ניתן לכפות ולהכריח את האדם לעשות דבר מה, בטענה שהוא נוהג כמידת סדום. נדגים בקצרה שניים מבין חמשת המקרים בהם דין זה מופיע בגמרא, על מנת לחדד את הבנתו של הדין והמושג:

 
הסוגיה במסכת כתובות בדף קג מספרת על אדם ששכר מחברו רחיים על מנת שיוכל לעבוד בטחינת קמח ולהתפרנס מכך. הסכם השכירות בין שני החברים היה שבמקום דמי שכירות, יתחייב השוכר לטחון למשכיר את הקמח שלו בכל שבוע בחינם. כעבור זמן התעשר המשכיר ויכול היה להרשות לעצמו לרכוש רחיים נוספות. הגיע המשכיר אל השוכר ואמר לו: מעתה אני רוצה שתשלם לי כסף בעד השכירות, כיוון שיש לי רחיים נוספות ואני יכול לטחון את הקמח שלי בעצמי. טענתו של המשכיר אולי נראית הגיונית ומקובלת, אך היא נוגדת את ההסכם שנחתם בין שני הצדדים ועל כן באופן פשוט, מצד דיני חוזים במשפט העברי, אין למשכיר אפשרות לתבוע מהשוכר לשנות את הסכם השכירות ללא הסכמתו. בכ"ז אומרת הגמרא שיש מצבים בהם אפשר לכפות את השוכר לשנות את ההסכם ולדרוש ממנו תשלום כספי ולא טחינה. מתי? "ולא אמרן אלא דלית ליה טחינא לריחיא אבל אית ליה טחינא לריחיא כגון זו כופין אותו על מדת סדום" כלומר: במקרה בו אין לשוכר הרחיים עומס עבודה הוא יכול לדרוש מהמשכיר לעמוד בהסכם ולהביא אליו את החיטים שלו על מנת שיטחן לו אותם, אך במקרה בו אנשים רבים מגיעים לחנות הטחינה של השוכר ועל מנת להספיק גם לטחון את חיטי המשכיר כפי שנקבע בהסכם, יצטרך השוכר לדחות חלק מהקונים שהגיעו לחנותו, אומרת הסוגיה: לא יכול השוכר לדחות את הקונים האחרים ולטחון את חיטי המשכיר, אלא יטחן את חיטי הקונים וישלם את הכסף שהרוויח למשכיר. על פניו הדין פשוט והגיוני: ההסכם הוא הסכם, אך במקרה שאין לשוכר עדיפות: האם לטחון את חיטי המשכיר כפי שנקבע בהסכם הראשוני או לטחון חיטים של אדם אחר ולשלם את הכסף שקיבל למשכיר – מחייבת ההלכה את השוכר לנהוג כפי שביקש המשכיר ולשנות מההסכם. חיוב זה נקרא בסוגיה: "כופין על מידת סדום". מקרה אחד בו משתמשת הגמרא בביטוי זה הוא במסכת בבא בתרא דף יב בדיני חלוקת נחלה . הסוגיה במסכת בבא בתרא אומרת שבמקרה שאחד מבני משפחה רוכש שדה הקרובה לנחלת אביו, יכול הבן (בתנאים מסוימים) לדרוש מאחיו לאחר שהאבא נפטר, לקבל את חלק הנחלה הצמוד לנחלתו ולא להיות שותף בהגרלה, בה על פי ההלכה הפשוטה, אמורות היו נחלות האב לעבור לידי הבנים. כאמור, גם היכולת של האדם לכפות את אחיו לא להיות שותף בהגרלה נקראת בסוגיה: "כופין על מידת סדום".

 
שתי הדוגמאות שהובאו לעיל מספרות סיפורים בהם יש מידת דין המתנהלת על פי חוקי המשפט הרגילים: הסכם הוא הסכם ולא ניתן לשנותו באופן חד צדדי וחלוקת נחלה אמורה להתבצע באופן שוויוני ע"י הגרלה. ובכ"ז חז"ל מכריעים שבמקרים מסוימים בהם אין מצד האמת סיבה לשמור על החוק, ניתן לכפות את האדם לפעול לפנים משורת הדין על מנת להיטיב עם זולתו. מה שמרתק בדינים אלו היא העובדה שאין כאן המלצה: כדאי שתנהג באופן נחמד ותסכים לחרוג מגבולות ההלכה הפורמאלית, אלא יש כאן כפייה על עשיית טובה. יש כאן דין שמכיל בתוכו גם את צד החסד שאמור להיות "לפנים משורת הדין" .

 
נראה שהבנתם של חז"ל את חטאה של סדום שהפכה את הרשע להיות חוק, הוביל אותם ליצירת תורה והלכה בה החסד הופך להיות חלק מהחוק. אם בסדום "איש החוק" מוצא את עצמו בעל כורחו פועל רע, הרי שבישראל "איש החוק" מוצא את עצמו בעל כורחו פועל חסד.

 
שבת שלום,
חנה