‍‍12.04.2015 // כ״ב כסלו תשע״ו

חנוכה: הדלקה או הנחה עושה מצווה?

 

מן המפורסמות הוא שחג החנוכה לא מופיע במשנה למעט אזכורים אגביים (דין נזקי אש במסכת בבא קמא, דין הלל בראש חודש במסכת תענית ודין ביכורי הזית במסכת ביכורים). המקום בו מובא הדיון החז"לי במצוות החנוכה הוא במסכת שבת, תוך כדי הדיון במצוות הדלקת נרות שבת. שם, בפרק שני של מסכת שבת הנושא את השם "במה מדליקין" מביאה הגמרא על פני שניים וחצי דפים את המחלוקות, השאלות והדיונים המרכזיים לגבי מצוות החג הקרב ובא עלינו.

 

אחד מהדיונים ההלכתיים שבגמרא (דף כב ע"ב – כג ע"א) הוא בשאלה מה עושה את המצווה: הדלקת הנר או הנחתו במקום הנראה לרשות הרבים. הגמרא מביאה מימרות שונות המהוות לכאורה חיזוק לאחד הצדדים. כגון: "היה תפוש נר חנוכה ועומד לא עשה ולא כלום" – אדם שהדליק נר חנוכה אך נשאר לעמוד איתו במרכז הבית לא יצא ידי חובת המצווה. ממקור זה עולה שעיקר המצווה היא ההנחה שהרי האדם שבמקרה הדליק את החנוכיה אך נמנע מלהניחה במקומה. "הדליקה בפנים והוציאה לא עשה כלום" – אדם שהדליק את החנוכיה ואחר כך הניחה במקומה. ממקור זה עולה שעיקר המצווה היא ההדלקה שהרי אדם זה הניח את החנוכיה במקומה ובכל זאת יש חסרון במעשהו, כלומר נראה שצריך להדליק במקום המצווה. "עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו למוצאי שבת מכבה ומדליקה" – אדם שיש לו נר דלוק בשבת צריך במוצאי שבת לכבות את הנר ולהדליקו שנית בכדי לצאת ידי חובת מצוות נר חנוכה. ממקור זה עולה שעיקר המצווה היא ההדלקה שכן אם לא כך היה די לקחת את הנר ולהניחו במקום חדש ולא היה צורך דרוש כיבוי והדלקה של הנר מחדש (אין עניינינו כעת לימוד הסוגיה עצמה, אך את כל אחד מהמקורות הנ"ל מצליחה הסוגיה כדרכה ליישב עם שתי השיטות).

 

בבואנו לנתח מקור מסוג זה עומדות בפנינו שתי אפשרויות: האחת נשארת בתוך המרחב הלמדני של הסוגיה, כאשר בקשתה היא לנסות לאפיין ולהגדיר את הדיוקים ההלכתיים ואת גדרי הדין של מצוות נר חנוכה. אפשרות נוספת העומדת בפנינו היא לנסות ולהבין את השאלה המהותית המתחבאת בתוך סוגיה שכזו ואת הגישות השונות הבאות לידי ביטוי בהגדרה השונה של המצווה.

 

במסגרת שלנו, אני מבקשת ללכת בעקבות אחד מהפרשנים החסידיים שהתייחסו לסוגיה זו ולשאול שאלה מהותית עוד יותר הקשורה באופן כללי לחיים הדתיים שלנו. רבי לוי יצחק מברדיצ'ב בספרו "קדושת הלוי" מתייחס לדיון ההלכתי שבסוגיה ואולי בגלל האופן בו הסוגיה מתנסחת: "הדלקה או הנחה עושה מצווה" שואל מה עושה בכלל את עולם המצוות שלנו? את מאן דאמר שהדלקה עושה מצווה מפרש רבי לוי יצחק באופן הבא: "שעיקר עבודת האדם בתפלה ובתורה ובמצות להתלהב נפשו ולבו לה' באהבה ותשוקה נפלאה על ידי התבוננות בגדלות ה' בהעמקת הדעת, אז תתלהב נפשו לה' בעריבות מתיקות ידידות", כלומר החיפוש הדתי של האדם הוא אחד התלהבות והדלקת הנפש שמתרחשת בעת קיום המצווה והיא זו שעושה את המצווה ואת הקשר של האדם עם הקב"ה. לעומת זאת מאן דאמר שהנחה עושה את המצווה מבין את עולם המצוות אחרת: "ומר אמר הנחה עושה מצוה – פירוש, לפעמים כאשר נופל ממדרגתו ואין לו מוחין דגדלות, לא ימנע מלעשות המצוה חס ושלום, אלא יעשה בהנחה – פירוש, גם בלי התלהבות", כלומר החיפוש הדתי של האדם הוא לקיים ולהיות מחויב למערכת המצוות שקבע הקב"ה ולעשות אותם באופן יציב, מונח וקבוע, גם אם ללא התלהבות וחשק הלב.

 

השאלה העומדת בבסיס המחלקות הגמרא על פי פרשנותו של רבי לוי יצחק פותחת כר שלם של שאלות קיומיות ומשמעותיות: מה עיקר החיים הדתיים שלנו? מה העבודה הרוחנית שהקשר שלנו עם הקב"ה תובע מאיתנו? ואולי בכלל מה הטוטאליות שנדרשת מהאדם הדתי ועד כמה החיים הדתיים הם חיים אופפי כל או שמא הם חיים הצובעים רק חלקים מסוימים מסדר היום ומערך החיים של האדם? מה מקומה של הנפש והרגש בתוך החיים הדתיים שלנו ומה אנחנו אמורים לעשות כאשר הרגש נשאר מאחור?

 

מזמינה את כולנו לנצל את חופשת החנוכה בשביל לעצור לרגע ממרוץ החיים ולהתבונן ולתהות  לאור הנרות שנדליק שאלות של מהות ועומק על החיים הדתיים שלנו באופן כללי.

 

שבת שלום וחנוכה שמח,

 

חנה