‍‍12.14.2014 // כ״ב כסלו תשע״ה

בעוד פחות משבוע נחגוג את חג החנוכה ונקיים את מצוות חז"ל להדליק נר של חנוכה איש וביתו. אחת השאלות העולות במסכת שבת כאשר היא דנה במצוות נר החנוכה היא כיצד ניתן לברך בשם ומלכות על מעשה ההדלקה, והרי נוסח הברכה מכיל קביעה שהקב"ה ציווה אותנו את המצווה, ומצווה זו שניתנה לנו ע"י חכמים בוודאי לא צוותה על ידי הקב"ה עצמו?

 

על שאלה זו עונה הגמרא שתי תשובות: "והיכן צונו? רב אויא אמר מ"לא תסור" רב נחמיה אמר "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". רב אויא מוצא את המקור לברכה באיסור "לא תסור" המופיע במהלך ספר דברים ומחייב אותנו לשמוע להוראת החכמים שבכל דור ודור. רב נחמיה מוצא את הבסיס לברכה בשירת האזינו בה מתואר תהליך של קבלה מדור לדור. אם ננסה לחשוב על ההבדלים שבין שתי התשובות שנותנים האמוראים לשאלה זו, נוכל להציע מספר כיוונים: כיוון ראשון יניח את ההבדל בשאלה האם ההקשבה למסורת ובכלל למצוות ה' נוגעת ביסוד לאיסור לא תעשה: כמו שאומר רב אויא שהמקור הוא באיסור "לא תסור" או שמא החיבור והשייכות של האדם למסורת עם ישראל מתחילה ממצוות עשה להקשיב ולהרגיש חלק.

כיוון שני שניתן להציע, ימצא את ההבדל בשאלה האם ההקשבה למסורת ההלכתית מתחילה בהוראה המגיעה מלמעלה, כמו שנראה בלימוד של רב אויא המתאר הוראה המגיעה ממקורות הסמכות שיש להקשיב ולציית לה, פסוק הממוקם גם בפרקים ההלכתיים של התורה שמגדירים: מותר ואסור, חובה ורשות. או בתהליך המתחיל בשאלה של האדם עצמו שמבקש לחפש ומוטרד משאלת החיבור שלו לדורות הקודמים, כפי שנראה מהלימוד של רב נחמיה שמתאר תהליך המתחיל בשאילה של הדור הצעיר וגם ממוקם בפרשיה בתורה שאיננה הלכתית במובן הרגיל של המילה.

 
כיוון נוסף שניתן להציע נוגע בשאלה מי הם מקורות הסמכות של האדם בעולם הדתי שלו: בעוד הפסוק שמצטט רב אויא רואה בכהן, בלוי, בשופט או בתלמיד חכם את מקור הסמכות להעברת התורה שבעל פה ולכינון הקשר של האדם עם הקב"ה, ואילו הפסוק שמצטט רב נחמיה רואה בהורים, בסבים ובסבתות את מקור הסמכות לעניין זה. המתח הזה שבין מסורת הבית לבין מסורת ההלכה הוא מתח חי ומורגש בדור שלנו בצורה חריפה מאד: הן מצד ההורים שחשים לא אחת שהחינוך של ילדיהם מופקע מידיהם וניתן למחנכים בבתי הספר או למדריכים בתנועות הנוער והן מצד המחנכים שחשים בזהירות כמו גם ברצון להצמיח בתלמידים מקומות שאולי לא מקבלים מענה ופתח בבית הגידול הטבעי שלהם בבית. השאלה העמוקה והקשה הזו מחד גיסא מאמינה בקישור של אדם לבית הוריו ומאידך מאמינה שחלק מהאפשרות להתחדש, להשתנות ולצמוח קשורה לכך שישנם מקורות סמכות ונביעות מים נוספים בחיים שלנו שנמצאים אולי בעולם אידיאלי וחזק יותר מהמקום בו גדלנו.

 

במדרש על פרשת השבוע מתארים לנו חז"ל שמה שסייע ליוסף שהיה רחוק כל כך מבית אבא להתמודד עם הפיתוי המתואר בפשט הפסוקים, בביתו של פוטיפר, היתה דמות דיוקנו של אביו שניבטה אליו מבעד לחלון. מדרש זה מזכיר לנו אולי שלמרות המקום והערך שיש לצמיחה ולהמשך התפתחות של כל אחד מהתלמידים והילדים שלנו במסגרות החיצוניות לבית בו הוא נמצא – יש משהו בחיבור הבסיסי לבית ההורים שהוא שמנביע את הכוח ואת והיכולת להתמודד עם אתגרים. הרצון שלנו לגדול ולהשתנות ולהיות טובים יותר מדור ההורים שלנו הוא נכון, אך רק כאשר הוא נעשה תוך חיבור ושייכות ולא בניתוק וזלזול במרחב שהביא אותנו אל העולם.

 
חנוכה שהוא חג הבית החזק ביותר בתוך מערכת החגים שלנו מחזיר כל אחד מאיתנו אל הבית שלו וממילא גם אל השאלות האלו: היכן ציוונו? ומה הדגם ומקורות ההשראה והסמכות שאנחנו מחפשים בחיי עבודת ה' שלנו.

 
שבת שלום
חנה