‍‍12.01.2015 // י״ט כסלו תשע״ו

 

פרשת וישלח: על המצווה בספר בראשית

 

רש"י ורמב"ן בפירושיהם לספר בראשית פותחים בשאלה הידועה מדוע בחר הקב"ה לפתוח את התורה בסיפורי בראשית ולא במצווה הראשונה שבתורה "החודש הזה לכם". תשובותיהם של ראשונים אלו שונות, אך המכנה המשותף ביניהן הוא הקביעה שדבר ה' המתגלה אלינו דרך התורה איננו רק בעל פנים של חוק והלכה, אלא גם שאלות של מוסר, הנחות יסוד ערכיות ואידיאולוגיות ניצבות ביסוד הקשר בין הקב"ה אלינו. קביעה זו שהיא מעניינת כשלעצמה, צריכה להיבחן דווקא לאור יוצאי הדופן של הכלל ממנו נבעה שאלת שם הראשונים. לשון אחר: אמנם ספר בראשית איננו ספר של ציווי וחוק, ובכל זאת יש בו שלושה ציווים שנאמרו באופן ברור בפשטי הפסוקים (ואמנם יש ציווים נוספים שנלמדו ע"י חז"ל בדרך של דרשה כמו שבע מצוות בני נוח וכדומה, אך זו דרשנות על גבי הפסוקים). המצווה הראשונה נמצאת בפרק הראשון של ספר בראשית, בו הקב"ה אומר לאדם: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה", דהיינו: יש על האדם חובה שהופכת להיות מצווה של ממש: לפרות ולרבות. המצווה השנייה נמצאת בפרשת לך לך, שם הקב"ה אומר לאברהם: "הימול לכם כל זכר" כלומר ברית מילה והמצווה השלישית נמצאת בפרשת השבוע שלנו, אחרי המאבק של יעקב עם מלאך ה', שם הפסוקים אומרים: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה".

 

אם עניינו של ספר בראשית איננו חוק ומצווה, הרי ששומה עלינו לנסות ולהבין גם את חלקיקי המצוות שבכ"ז כתובים בספר בראשית, כחלק מאמירה עקרונית שהם מבקשים לבטא. נדמה לי שהמכנה המשותף הראשון שחורז את שלושת המצוות הללו היא השייכות שלהם למבנה הפיזי ולגופו של האדם: פרייה ורבייה שהיא מצווה העוסקת בצרכים הפיזיים מיניים שלנו ובתוצאה של יצירת בשר וגוף חדש, המילה שהיא מצווה שחותמת את ברית האדם עם הקב"ה בבשר ממש וגיד הנשה שהוא איסור שנובע מהפגיעה המתרחשת בגופו של יעקב כתוצאה מהמאבק עם המלאך.

מכנה משותף זה שאולי במחשבה ראשונה זר לנו למערכת המצוות שרובן עוסקות בתודעה וביצירת חברה צודקת ומוסרית ובוודאי זרות לנו לשאלת החיבור של האדם עם הקב"ה שלו אין גוף ולא צורת גוף, מבקשות אולי לבטא אמירה חשובה: התשתית לקיום האנושי וממילא גם התשתית למפגש של האדם עם הקב"ה נמצאת ביסודות הקמאיים, הפראיים והבהמיים שלנו שמצויים בגוף האדם עצמו. במערכת המצוות המוכרות לנו יש מרחבים של רוח אבל משמעותי לשים לב שהמצוות שמופיעות בספר בראשית עוסקות בגוף ובחומר, החלקים הבסיסיים, גם אםלא הגבוהים, שבמהות שלנו.

 

אם נבקש לבחון עוד צעד אחד פנימה: את תוכן המצוות הבשריות הללו, נגלה נראה לי עוד ציר שגם הוא יכול להיות בסיס ורקע שדרכו מבקש הקב"ה שניגש אל המשך מערכת המצוות שנגלה בהמשך התורה: מצוות פרייה ורבייה במהותה ובוודאי באופן בו היא מנוסחת בפסוקים, משרטטת את האדם כאדון הארץ, כיצור בעל כוחות יצירה גדולים שיכול לברוא אדם, ממש כשם שהקב"ה ברא בששת ימי הבריאה, כמלך הארץ עליה הוא רודה ואותה הוא כובש. נדמה לי שמצוות גיד הנשה הנמצאת בפרשייה שלנו מבטאת את הקצה האחר בציר זה: המפגש של יעקב עם המלאך, מבטא את היותו של האדם בן אנוש חלש שאולי מנצח במאבק החיצוני, אך המפגש עם המלאך מספר לו שיש בעולם סוד: סוד בדמות אלוקים ורוח שאת שמם לא נצליח לדעת והם יכולים להכות בנו ולהשאיר אותנו צולעים וכואבים. המקום בו הותיר המלאך את הכאב בירכו של יעקב, זה המקום שמבטא בצורה החזקה ביותר את המפגש של האדם עם אותו סוד, עם אותה ישות שנמצאת מעבר ליכולת התפיסה שלנו.

 

כמדומני שהמתח הזה מלווה בתשתית את כל המשך ספר התנ"ך ואולי ההיסטוריה האנושית כולה: האם היותו של האדם נברא בצלם אלוקים הופכת אותו להיות אדון כל הארץ או שמא האדם הוא הבריאה שיכולה להכיר בקיומו של אלוקים ולכן נדרשת להיות בענווה, בהקשבה ובעבדות מולה. המפגש עם ההתגלות בהר סיני ועם מערכת המצוות שתבוא בעקבותיה: האם הוא הופך אותנו להיות עבדים של הקב"ה שחייבים לסור למשמעתו או שהוא הופך אותנו להיות שותפים של הקב"ה שיש בידם הזכות לנהל את המציאות מכוח שותפות זו.

 

אולי המצווה השלישית, זו הנמצאת בטווח של ספר בראשית, מבקשת לחפש איזון בין שני הקולות הללו: ברית המילה חותכת ומכאיבה בבשרו של הרך הנולד והיא גם משרטטת ומסמלת את הצורך לשמור על היצר המיני מפני רצונו לכבוש כל, אך מעשה זה מבטאת בעיקרו: ברית בין האדם לקב"ה, וכמו אמירה שקובעת: עליך למשול ולרדות, לפתח וליצור, אך כל זה מתוך ברית וקשר חיבור ושייכות אל הקב"ה.

 

שבת שלום ותפילה לימים שקטים

חנה