‍‍12.09.2014 // י״ז כסלו תשע״ה

פרשת וישלח: על מוסר המלחמה
בפרשת השבוע שלנו מתנהל וויכוח נוקב בין שני בניו של יעקב: שמעון ולוי שמחליטים להרוג את כל יושבי העיר שכם לאחר שאנסו את אחותם דינה, לבין אביהם יעקב שגוער בהם בעקבות כך. התבוננות בפשט הפסוקים מעלה שהוויכוח בין יעקב לבניו התנהל בשני מרחבים שונים לחלוטין: בעוד טענתם של שמעון ולוי היתה טענה מוסרית: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנו" כלומר חולל כבודה של בת המשפחה ועל כן יש להגיב במלא העוצמה והכוח, הרי שטענתו של יעקב היתה טענה פרגמטית –טקטית: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי, וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" כלומר כיוון שאנחנו משפחה קטנה, מעשה המלחמה היה לא חכם, גם אם צודק, שכן הוא עלול להוביל לכך שיתקפו אותנו יושבי הארץ ולא יהיה בידינו הכוח והאמצעים להתגונן.

 

כך גם עולה מהפרשנות הפנים מקראית שמבקרת באופן מרומז את טענתו של יעקב, כאשר בפרק הבא היא מספרת לנו: "וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם, וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב". הרש"ר הירש בפירושו לתורה, מפרש באופן שונה את טענת יעקב וכותב כך: "עתה מתחילה הגנות, ואין בדעתנו לחפות עליה. אילו הרגו את שכם וחמור, ודאי היה הדין עמהם. אך הם לא חסו על אנשים חסרי מגן, המסורים בידיהם בלא כוח. גדולה מזו, הם שדדו, ובדרך כלל פקדו על אנשי העיר את עוון אדוניהם. לכך לא הייתה כל הצדקה. לפיכך גם גוער בהם יעקב". כלומר הוא רואה בטיעונו של יעקב טיעון מוסרי גם כן שזועק על כך שבהריגת אנשי העיר כולה שלא חטאו ולא פשעו יש עוול מוסרי של הריגת חפים מפשע.

 

הפער בין העולה מפשט הפסוקים לעולה מפרשנותו של הרש"ר הירש, מציף פער דומה ומקביל שעולה בכלל מסוגיית מוסר המלחמה של התורה: התורה בפרשת כי תצא מתארת את ההתנהגות הנדרשת מצבאו של עם ישראל במלחמותיו ושם היא קובעת שיש להציע לאויב שלום (וכידוע זו מחלוקת ראשונים האם הצעת השלום נעשית רק במלחמת רשות או גם במלחמת מצווה). במידה והאויב נענה להצעת השלום – אסור להילחם אך מצווה להפוך את האויב לעבד שפל, כלשונו של הרמב"ם: "שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל אלא יהיו כבושים תחת ידם". במידה והאויב מסרב להצעת השלום יש לצאת למלחמה ולהרוג כל זכר ללא אבחנה האם הוא חף מפשע או שמא כוונותיו מסוכנות, ובמלחמת מצווה יש להרוג כל נשמה ושוב ללא מבחן הסיכון השואל מי עומד מולו באופן ספציפי. השוואה בין דברי תורה אלו, שכאמור גם נפסקו להלכה במשנה תורה לרמב"ם, לבין הקוד האתי של צה"ל – מעלה פער הזהה במידה מסוימת לפער הפרשני בין דברי הרש"ר הירש לפרשה שלנו לבין הנאמר בה בצורה פשוטה. ואכן הפוסקים הציוניים במהלך הדורות האחרונים נדרשו לא מעט לעניין זה וכל אחד בדרכו ביקש לעשות את שעשה הרש"ר הירש במרחב הפרשני ולטעון שכיום לא נכון לפסוק כמו העולה מפשטי הפסוקים בפרשת כי תצא , אלא להגדיר מחדש את המערכת המוסרית ואת המותר והאסור בתוך מלחמה (מעניין לראות איך כל אחד מהפוסקים עושה זאת מתוך השפה והכלים של בית המדרש, ראו לדוגמא אצל הרב גורן, הרב ישראלי וכבר אצל הרב קוק בפסקים בנושא זה).

 

פער זה מעלה שאלה קשה על מוסר התורה ואולי יותר מכך על שאלת ההתפתחות הערכית- תרבותית של העולם ההשלכות שיש להם על העולם ההלכתי שלנו. מעבר לחשיבות שבעצם שאלת השאלה, אני מבקשת להציע פתח לבניית הגשר בין העולמות לאור תורתו של הרב קוק. הרב קוק ראה בהיסטוריה של העולם תהליך של התפתחות, כזה שהקב"ה מדבר ומצוי ואפילו מוביל אותו. את המילה "היסטוריה" כתב הרב קוק "היסתוריה" כמו לומר שההיסטוריה מגלמת בתוכו הסתר של הקב"ה שממשיך להתגלות ולדבר איתנו לא רק דרך מעמד הר סיני אלא גם דרך ההתפתחויות התרבותיות והערכיות שמתגלות בעולם. ממילא אין לשרטט מתח או פער או סתירה בין הקב"ה שבא לידי ביטוי בתורה לבין הקוד האתי של העולם התרבותי שלנו – אלא דווקא לראות ציר של התפתחות וצמיחה שהקב"ה מוביל את העולם ממקום גס וקשה בו העולם היה מצוי פעם למקום עדין ודק יותר (שאגב בהקשר הספציפי מעלה גם שאלות מורכבות וקשות על מוסריות הקוד האתי העכשווי) שכיום העולם יכול להבין ולחיות על פיו.

 
שבת שלום,

חנה