‍‍11.18.2014 // כ״ה חשון תשע״ה

פרשת השבוע שלנו מסתיימת במפגש הרומנטי משהו בין יצחק שיוצא לשוח בשדה לבין רבקה המגיעה עם עבד אברהם על הגמל. מפגש זה שעל פי הפסוקים מביא נחמה לאבלו של יצחק על אימו, מתרחש "לפנות ערב". מן המפורסמות הוא שחז"ל דרשו את יציאתו של יצחק לשדה כיציאה לתפילת מנחה, ובמסגרת זו אני מבקשת להרהר קצת על דרשת חז"ל זו ומתוך כך על מקומה של תפילת מנחה בכלל.

 
הגמרא בתחילת פרק רביעי במסכת ברכות מביאה שתי שיטות כנגד מה נתקנו התפילות: האם תפילות אבות תיקנום ואזי היא דורשת פסוקים מכל אחד משלושת האבות בהקשר זה: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם" – השכמתו של אברהם עם שחר להתווכח עם הקב"ה על רצונו להשמיד את סדום ועמורה מתקנת את תפילת שחרית. "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" – יציאתו של יצחק לשוח בשדה בשעת בין הערביים מתקנת את תפילת המנחה. "ויפגע במקום וילן שם" – פגיעתו של יעקב את מקום לינתו בבית אל בברחו לחרן מתקנת את תפילת ערבית. כנגד תפיסה זו מובאת שיטתו של רבי יהושע בן לוי שסובר "תפילות כנגד תמידין תקנום" ואזי מבארת הגמרא שתפילת שחרית הינה תחליף לקרבן תמיד של בוקר, תפילת מנחה הינה תחליף לקרבן תמיד של בין הערביים ותפילת ערבית הינה תחליף לאיברים ולפדרים של קרבנות היום שהמשיכו להישרף על המזבח במהלך הלילה.

 
שתי תפיסות אלו שדומה שהלכה למעשה, אין ביניהם הבדל – מייצגות בכל זאת נקודת מבט מהותיות שונות על עולמה של התפילה. הנקודה הראשונה והברורה יותר היא השאלה האם עולם התפילה והרצון לדבר עם הקב"ה בחיים הינו עולם אינטואיטיבי שנולד ללא צורך בחיוב ובציווי חיצוני כמו שהאבות מספרים בחייהם, או שעולם התפילה, ככל מצווה אחרת הוא פרי של ציווי וקביעה חיצונית של המערכת ההלכתית אלינו שמגדירה אצלנו את הצורך והחובה לקבוע זמן למפגש ודיבור עם הקב"ה. נקודה שנייה שדומה שעולה מתוך המימרות השונות היא השאלה האם עמידתו של האדם מול הקב"ה היא עמידה של "קרבן", דהיינו: עמידה שיש בה וויתור וכניעה והקרבה של חלק מהאנושי שבנו בשביל לזכות למפגש עם האינוספי האלוקי שמתגלה לפתע בעולם, או שעמידתו של האדם מול הקב"ה היא עמידה שמנכיחה את האנושי שבו, על רצונותיו ושאיפותיו האדם עומד, משוחח, פוגע וכך פוגש את האלוקי מתוך עולמו ונוכחותו. נקודה נוספת שעולה מתוך המימרות היא השאלה האם אמנם יש לנו שלוש תפילות אך למעשה הן אינן שונות באופיין ובמהותן זו מזו: כולן כנגד עולם הקרבנות ובאופן אמיתי כולן כנגד אותו קרבן תמיד, המבטא גם בשמו את הקביעות והתמידיות הנדרשת מאיתנו בחיי עבודת ה', או שמא כמו שנראה מהלימוד מהאבות: עבודת ה' שלנו מורכבת מזמנים שונים, לא רק ביום, אלא גם בנפש שלפעמים ניצבת מול הקב"ה כמו אברהם שעומד ומתווכח ורב עם קונו ומריבה זו היא תפילה, ולפעמים ניצבת מול הקב"ה כמו יצחק שיוצא ברכות לשוח בשדה ובהרמוניה שהוא חווה מול הקב"ה גם זוכה לפגוש את אשתו ולפעמים ניצבת מול הקב"ה כמו יעקב שפוגע במקום ומביא את חרדתו וחששו לפני הקב"ה כמתחנן על חייו ועל נפשו.

 
ובחזרה אל הפרשה שלנו שמלמדת את תפילת המנחה שתיקן יצחק. תפילת מנחה היא התפילה הקשה ביותר במהלך היום: בעוד שחרית וערבית נתקנו "בשכבך ובקומך" בשתי נקודת המסגרת של היום: בהתחלה ובסוף, תפילת מנחה מאתגרת אותנו לחפש ולקבוע זמן בתוך סערצ היום יום עצמה להיעצר לרגע ולדבר עם הקב"ה. בדיחה יהודית (לא מוצלחת..) אומרת שתמיד יהודי צריך להיות פרווה ואחרי מנחה, ובכך מבטאת את הקושי והאתגר של תפילת מנחה. אך נראה שדווקא האתגר הזה שבבדיחה מבוטא בצורך לסמן "וי" על החיוב ולעבור הלאה – יכול להיות ולהיחוות באופן אחר לגמרי: כזה הפוגש בתפילה הזדמנות להיעצר לרגע ולזכור את נקודת האופק והעומק ממנה ואליה אנחנו באים.

 
שבת שלום
חנה