‍‍02.20.2017 // כ״ד שבט תשע״ז

 

פרשת יתרו: מצווה להאמין?

 

בפרשת השבוע שלנו מתואר מעמד הר סיני: אותה התרחשות ניסית חד פעמית שיצרה מפגש חי ונושם בין עם ישראל לאלוקיו. מעבר לנס ההתגלות, הביא איתו המעמד את התורה ואת גרעיני תרי"ג המצוות שבה. המצוות הראשונות שקיבל עם ישראל מאת הקב"ה מכונות בהמשך ספר שמות "עשרת הדברים" (לד: כח) וצריך לתת את הדעת מדוע נבחרו דווקא מצוות אלו להיות ההקדמה והפתח לעולם המצוות כולו.

 

במסגרת זו, אני מבקשת לדון רק בדיבר הראשון שהוא האופן בו בחר הקב"ה לפתוח את דיבורו איתנו במעמד הר סיני: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". פסוק זה מכיל בתוכו את המפגש וההיכרות הראשונית בין האדם לבין הקב"ה או במילים אחרות: את האמונה של האדם באל.

 

כידוע, מוני המצוות נחלקו בשאלה האם יש לכלול את הנאמר בפסוק זה במניין המצוות. הרמב"ם בהלכות יסודי התורה כותב כך: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע, שיש שם מצוי ראשון, ממציא כל הנמצאים וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו… וידיעת דבר זה הוא מצוות עשה, שנאמר "אנכי ה' אלוקיך". לעומתו כותב רבי חסדאי קרקש בהקדמתו לספרו "אור ה'" (וכתב קדם לו בנקודה זו הבה"ג): "טעה טעות מפורסם מי שמנה במצוות עשה להאמין מציאות האל יתברך וזה, כי לא יצויר מצוה בזולת מצַוֶה ידוע, ולזה, כאשר נעשה אמונת מציאות האל מצוה, כבר נניח אמונת מציאות האל יתברך… ולזה הוא מבואר שאין ראוי למנות אמונת מציאות האל במצות עשה…"

 

פשוט וברור הוא שגם לרבי חסדאי האמונה בקב"ה מחויבת על מנת להתחייב בשאר המצוות ובמובן זה גם אם איננה מצווה במובן הפורמאלי של המושג הרי שהיא מוכרחת ומהווה הקדמה לוגית ואולי גם כרונולוגית לכל קיום המצוות, ובכ"ז טוען רבי חסדאי שמבחינה פילוסופית "אנכי ה' אלוקיך" איננה מצווה: אין מצווה להאמין בקב"ה שהרי בכדי שתהיה מצווה צריך שתי הנחות יסוד קודמות: מצַוֶה ומצֻוה ואם תוכן המצווה היא שיוצרת את קיומו של המצַוֶה בתודעתו של המצֻוה הרי שזהו פרדוקס לוגי וממילא זו איננה מצווה.

 

רבי חסדאי, כדרכו בספרו, מדבר בשפה פילוסופית, אך נראה לי שניתן לתרגם את דבריו לשפה קיומית שתתיישב על הלב ולא רק על הראש: מדוע אין בדיבור הפותח של הקב"ה "מצווה" אלא יותר הכרזה ואולי הזמנה למפגש?

 

במהלך הדורות היו פילוסופים שונים בעולם היהודי ובעולם הנוצרי שביקשו להוכיח את קיומו של האל באותות ובמופתים: הראשון שבהם היה הפילוסוף הנוצרי אמסלם הקדוש עם ה"טיעון האונטולוגי", אך אחריו באו רבים אחרים שביקשו להוכיח בטיעונים שכליים, במבט על הטבע, במבט על ההיסטוריה, במבט על המסורת ועוד.. שהכרח שאלוקים קיים.

 

ובכ"ז: האם יש בטיעונים הללו הוכחה? האם יש בטיעונים הללו תשובה שמספקת את הלב? האם טיעונים אלו יכולים לשכנע אדם לא מאמין שאלוקים קיים? האם באמת אי אפשר להסביר/לתאר את העולם על כל ההתרחשויות שבו בדרך מדעית/סטטיסטית?

 

אולי אפשר לומר שחוסר היכולת להוכיח את קיומו של האל וחוסר היכולת לצוות על דבר זה מלמדות אותנו שנקודת האמונה איננה נקנית בטיעונים ושכנועים לוגיים אלא היא מעין קפיצת ראש של הכרעה פנימית שאדם עושה בתוכו ומכריע מעתה לפגוש את העולם בנוכחות האלוקית שבו וממילא להתחייב בתורה ובמצוות שנוכחות זו דורשת. קפיצת ראש איננה לוגיקה רציונאלית אך גם איננה תמימות: היא הכרעה פנימית. (וכדאי לעיין ברוח זו בתורה בה פותח רב צדוק הכהן מלובלין את ספרו צדקת הצדיק). ההבנה הזו שאת נקודת האמונה הראשונית אי אפשר ממש ללמוד וגם אי אפשר ממש לשכנע אלא צריך פשוט לקפוץ ולהכריע מולידה הכרה משמעותית נוספת: רבי חסדאי טען שהאמונה איננה מצווה כיוון שאין מצַוֶה הקודם לתוכן המצווה. בדרכו של רבי חסדאי אפשר להמשיך ולומר שההקדמה היחידה שקיימת למעמד הר סיני: כשעדיין אין מצווה וגם עדיין אין מצַוֶה – הוא רק המצֻוה, כלומר האדם עצמו. כדי להאמין בקב"ה צריך ראש לכל שיהיה אדם שמאמין בקיומו שלו ורק משם אפשר בתודעה האנושית לתת תוקף לקיום המצַוֶה: הקב"ה, ולמצוות כולם.

 

ההיסטוריה האנושית מלמדת שהחילון כתופעה הגיעה יד ביד (או לפחות בעקבות) התפתחות הזרם ההומניסטי: בחשיבה האנושית, הכרת משמעותו ומעמדו של האדם סילקה את האלוקים מעל הבמה ההיסטורית, שכן האופן בו נתפסה האמונה הדתית היה ככזו שמבטלת, מקטינה ומחלישה את האדם. על פי דברינו, נראה לומר ממש הפוך: עולם הומניסטי המחדד ומחנך את האדם באשר הוא אדם, להאמין בעצמו בכוחותיו ובכישוריו: דווקא הוא המפתח והקרקע שמהם אפשר לבנות אמונה בקב"ה, אמונה בקיומו של מצַוֶה.

 

אולי לכן הפסוק שמזמין את האדם להכיר ולפגוש את האמונה באלוקים מסתיים בהכרזה שיצאנו מבית עבדים: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" מרגע שהפסקנו להיות עבדים והפכנו לאדם אוטונומי שאדון לעצמו ולמחשבותיו – עכשיו יכולים אנו להאמין ולפגוש גם את הקב"ה. האמונה בעצמי לא רק שאיננה מהווה סתירה לאמונה בקב"ה אלא היא מהווה תשתית ובסיס לאמונת ה'.

 

 

שבת שלום

חנה