‍‍09.25.2016 // כ״ב אלול תשע״ו

פרשת כי תבוא: אז מה באמת קרה?

 
פרשת השבוע שלנו פותחת בפרשיית ביכורים, מצווה שאמנם מכונה שוב ושוב בפסוקים: "ראשית", אך דווקא היא זו שנבחרה כמעט לחתום את תרי"ג המצוות שבתורה. מעין "סוף מעשה במחשבה תחילה", נתינה שאולי נעשית בראשית ומעניקה לקב"ה את הפרי הראשון, אך מבקשת בעצם ללמד על התהליך כולו שהרי כמו שאנחנו אומרים בשיר הייחוד ביום הכיפורים "מה אשיב לך והכל שלך".

 
חלק מטקס נתינת הביכורים לכהן הוא אמירה הפסוקים המכונים בפי חז"ל "מקרא ביכורים" בהם עומד החקלאי ומספר בראשי פרקים את סיפור ההיסטוריה של עם ישראל ובכך מרחיב את ההודאה שלו מהודאה פרטית על היבול שצמח בשנה זו בשדהו להודאה כללית על השגחת הקב"ה על העולם. בתוך מקרא הביכורים מופיע תיאור שנדמה לי שגם בו יש דו שיח מעניין בין ראשית לאחרית, בין סופו של תהליך שמלמד בעצם על התהליך כולו. תיאור ההיסטוריה של עם ישראל נפתח בירידת יערב למצרים ובעבודת הפרך שהטילו עלינו המצרים בהמשך, ואז נאמר: "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה" ובתגובה: "וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ". הפסוקים בספר דברים מתארים שתגובת עם ישראל לקושי העבודה היתה זעקה לקב"ה וקריאה לעזרה ממנו, אלא שמי שזכרונו נגיש לו וזוכר את הפסוקים בספר שמות שמתארים את ההתרחשות במצרים, יכול לגלות שיש פער קטן אבל משמעותי בין התיאורים, שכן בעוד הזעקה בספר דברים מתוארת כזעקה המופנית אל הקב"ה כמעין קריאה לעזרה, הרי שבספר שמות התיאור הוא קצת פחות מפרגן.. שם נאמר: "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה", כלומר: בעוד בספר שמות המתאר את ההתרחשות בזמן אמת, תיאור "און ליין" מספרת התורה שעם ישראל סבל בעבודת הפרך ולכן ברגע שהיתה הפוגה ולו הקצרה ביותר התעוררה בו זעקה. זעקה שלא היתה מופנית למקור מסוים, אלא זעקה הדומה יותר לזעקת כאב וייסורים הפורצת לחלל האוויר, התורה מתארת שהקב"ה אמנם שמע את הזעקה והגיב אליה, אבל זו לא היתה פעילות מכוונת מצידו של עם ישראל. בניגוד לתמונה זו, התיאור בספר דברים מספר על עם שמכיר ויודע בהשגחת הקב"ה בעולם וכמו אדם מאמין פונה בשעת כאבו אל אלוקיו ומבקש ממנו ישועה.

 
נדמה לי שהפער הזה יכול להאיר לנו בימי התשובה הללו רעיון בעניינה של התשובה. ככלל העולם ההלכתי מגדיר את מצוות התשובה ככזו שהתהליך המשמעותי שעובר בה האדם הוא התבוננות על מעשיו בעבר, חרטה ווידוי וממילא גם קבלה לעתיד. המוקד של המבט לעבר הוא בהבעת חרטה, כאב וצער על שנעשה – כאשר היחס בין העבר לעתיד הוא יחס של ניגוד: מעתה אעשה אחרת..

 

בניגוד לתפיסה זו העלה רבי צדוק הכהן מלובלין (דמות מרתקת בעולם המחשבה היהודי שחיה בפולין במאה ה-19 והתגלגלה מבית המדרש הליטאי לבית המדרש החסידי) רעיון והגדרה אחרת, וכך כותב רב צדוק בספרו "צדקת הצדיק": "תשובה – היינו שמשיב אותו דבר אל השם יתברך, רצה לומר שמכיר שהכל פועל השם יתברך וכוחו… נמצא השם יתברך נתן לו כח אז גם בהעבירה ועל ידי זה אחר התשובה הגמורה הוא זוכה שזדונות נעשין זכויות כי גם זה היה רצון השם יתברך" דברים מפתיעים ואולי גם מקוממים. התשובה לדידו של רבי צדוק איננה תהליך של חרטה, אשמה ולקיחת אחריות של האדם על מעשיו, אלא באופן משונה התשובה היא דווקא המקום בו אדם "מסיר אחריות" ומכיר בכך שגם מה שעשה הוא חלק, לפחות בדיעבד לאחר שנעשה, מרצון הקב"ה וממילא גם חלק מהזהות והאישיות שלו.

 

אני מבקשת להבין את דבריו של רבי צדוק (שכדי להבין אותם לאשורם צריך להכיר את התפיסה התיאולוגית החסידית ואת ההשלכות מרחיקות הלכת שלה על תפיסת העולם, אך אכמ"ל לצערי..) לאור הפער שהצגתי בפרשה: הליך התשובה הסטנדרטי שאנחנו מכירים יוצר באדם זרות ביחס לעברו, מעין תיבות פנדורה שהיה שמח למחוק ולהעלים מאישיותו וזהותו. טענתו של רבי צדוק היא שתשובה עמוקה איננה כזו – אלא היא כזו שאמנם מסתכלת קדימה ומבקשת לנהוג מעכשיו על פי רצון ה' והטוב הגלוי, אך היא גם כזו שמבקשת לאסוף את העבר אל תוך ההסתכלות הזו: לא למחוק ולהסתיר את העבר אלא ללמוד לספר אותו באופן חדש, כאשר הסיפור מחדש: כזה התואם את ההחלטות העתידיות, באיזה שהוא אופן פלאי מצליח לשנות את יחסו של האדם למה שעשה בעבר ואולי גם את העבר עצמו..

 

ובחזרה לפרשת השבוע שלנו: לאחר ארבעים שנה כאשר עם ישראל הופך להיות עמו של הקב"ה – מתברר למפרע שיש לספר את הסיפור מחדש ואותה זעקה סתמית של כאב שהופנתה לכאורה אל חלל היקום הדומם, היתה פנייה ראשונה של עם לאלוקיו בקריאה לישועה וגאולה.
היום בעולם הפוסט מודרני שלנו הדברים יכולים אולי להיות מובנים יותר. כולנו יודעים היום שהשאלה מה קרה באמת? היא שאלה מורכבת כשלעצמה ושהאופן בו האדם מספר את סיפורו, החברה והעם מספרת את ההיסטוריה שלה משמעותיים לתפיסת המציאות הרבה יותר מתיעודים כאלה או אחרים. ובאופן עמוק יותר – הרצון לחבר עבר לעתיד, הרצון לבחון איך תשובה לא מובילה אותי להדחקה והחנקת חלק ממה שבעל כרוחי הינו חלק מזהותי, מקבל סימון של כיוון לאור הדברים.

 
שבת שלום
חנה

 

(נכתב בשנה"ל תשע"ג)