‍‍02.29.2016 // כ׳ אדר א' תשע״ו

השבוע ציינו בלוח השנה העברי את "פורים קטן". לפני שניים עשר חודשים חגגנו את פורים האחרון, אך מאחר ששנה זו הינה שנה מעוברת המבקשת לדאוג שחג הפסח יחול בחודש האביב, את פורים האמיתי נחגוג רק בעוד חודש ימים ונותר לנו היום רק "פורים קטן".

 
המשנה במסכת מגילה, בתוך אותה חטיבה המכונה "אין בין", מגדירה את ההבדלים שיש בין פורים קטן לפורים גדול וקובעת: "אֵ ין בֵין אֲ דָ ר הָ רִ אׁשוֹן לַאֲ דָ ר הַ שֵ נִי אֶ לָא קְ רִ יַאת הַ מְ גִלָה ּומַ תָ נוֹת לָאֶ בְ יוֹנִים". הדין הנוסף של פורים שהמשנה איננה מתייחסת אליו וממילא איננה מגדירה האם הוא חל גם בפורים קטן של אדר ראשון או שמא לא: הוא סעודת המצווה (ומשלוח מנות שבאופן מהותי נילווה אל הסעודה ואמור לאפשר בתוכן שבו גם לעניים שאין בידם לרכוש מוצרים לסעודה של ממש לאכול ולשבוע).

 
הרמ"א על השולחן ערוך בסימן האחרון של חלק אורח חיים (תרצ"ז) מתייחס לעניין זה ואומר: "יש אומרים שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון ואין נוהגין כן. מכל מקום ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים "וטוב לב משתה תמיד". הרמ"א פוסק להלכה שאין אומרים תחנון ומספד בפורים קטן (ואגב לשיטת האשכנזים פורים קטן חל גם בערים המוקפות בי"ד באדר, דהיינו: יום שישי השנה) ומביא מחלוקת האם יש לקיים סעודה בה מרבים במשתה ובשמחה. להלכה פוסק הרמ"א בשאלה זה שיש להרבות מעט בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים וכדי לחזק את דבריו הוא מצטט את הפסוק מספר משלי: "וטוב לב משתה תמיד". במילים אלו חותם הרמ"א את הערותיו על חלק אורח חיים של השולחן ערוך.

 
בספר שערי תשובה על השולחן ערוך מצוטטים דברי הברכי יוסף שמעיר על חתימת הרמ"א את אורח חיים את ההערה המעניינת הבאה: "מורנו רבי משה ז"ל בחכמה יסד חתימה מעין הפתיחה שני תמידין כסדרן. הוא פתח בריש הגהותיו "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" וחתם "וטוב לב משתה תמיד". הברכי יוסף מעיר שההגהה הראשונה וההגהה האחרונה של הרמ"א על ספר "אורח חיים שהוא ספר ההלכה הבסיסי ביותר לחייו של יהודי מכילות בתוכן פסוקים המשתמשים במילה "תמיד". הגהתו הראשונה של הרמ"א היא מן המפורסמות וכך הוא כותב על סימן א': "שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו.."

 
עיון בשני פסוקי התמיד שמצטט הרמ"א בראשית ובסיום הספר, פסוקים שלהם קורא הברכי יוסף "שני תמידין כסדרן", כלומר: מעין קרבן התמיד של כל יהודי בוקר ובין הערביים מעלה שתי אמירות שונות לחלוטין על אורח חייו הדתי של האדם: הפסוק הראשון "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" תובע מהאדם רצינות דתית והחזקה מתמדת שהקב"ה תמיד נגדו ועל כן עליו להתהלך באימה וביראה ואילו הפסוק השני "וטוב לב משתה תמיד" תובע מהאדם חיוך והרפייה ומעין אמון בעצמו ששתייה, כביטוי לתנועה המשחררת מהרצינות וההחזקה תוביל גם היא לטוב ושמחה של מצווה. ועל אף הסתירה לכאורה, נדמה שזהו הסוד של החיים הפנימיים של אדם המבקש לעבוד את ה' בחייו: שני התמידים הללו – היראה מחד גיסא והשחרור מאידך גיסא, חוסר האמון בעצמי המלא גם ביצרים ובעצלנות שעלי להתגבר עליהם לצד שמחה בעצמיות שבי ואמון שכוחותי יובילו אותי לטוב.

 
פורים קטן: אותו יום בו יש להרבות קצת בשמחה אך לא לפרוץ כל גבול כמו בפורים עצמו – מסמל בעיני את הרגע הזה. הרגע בו ניתן להחזיק את שני התמידים הללו כסדרם: להלך ביראה ופחד מול הקב"ה, אך יחד עם זאת בשמחה וטוב לבב.

 
שבת שלום,

 

חנה