‍‍09.07.2014 // י״ב אלול תשע״ד

על השאלה בעולם הדתי
פרשת השבוע שלנו עמוסה במצוות. בתוך הרצף המיוחד שבה, מופיעה מצווה מעניינית והאמת שגם קצת משונה: מצוות שילוח הקן. התורה מצווה עלינו שבמידה ואנחנו מבקשים לקחת גוזלים קטנים או ביצים מן הקן עלינו לשלח את האם הציפור קודם שניקח את מבוקשנו. בסופו של הציווי הזה מספרת לנו התורה שהמקיים את מצוות שילוח הקן יזכה לשכר גדול: "למען יטב לך והארכת ימים". השכר המופיעה בצידה של מצוות שילוח הקן מזכיר לנו מצווה אחרת: מצוות כיבוד הורים שגם בה באופן ייחודי מתארת לנו התורה את השכר שיקבל המקיים את המצווה, ושוב גם שם השכר הינו אריכות ימים: "למען יאריכון ימין ולמען יטב לך". חז"ל במסכת קידושין מספרים לנו סיפור היוצר קשר וחיבור בין שתי המצוות הללו (שאגב במבט ראשוני נראה שמבטאות מגמות שונות בתנועת החיים: מצוות כיבוד הורים מחברת את הדור הצעיר אל הוריו ואילו מצוות שילוח הקן מנתקת אותו ממנו וקוראת לו לחיים עצמאיים).

 
הגמרא בדף לט מתארת לנו מעשה שקרה לאחד מהתנאים, רב יעקב שמו. יצא רבי יעקב מבית המדרש וראה ילד קטן שהוריו ביקשו ממנו להביא להם גוזלים מן הקן שעל העץ. טיפס הילד המחונך על הסולם על מנת לקיים את בקשת הוריו, אך ראה שהאמא הציפורה רכונה על הגוזלים שלה. הכיר הילד את שעליו לעשות ושילח את האם כמאמר הפסוק ורק אז לקח את הגוזלים על מנת להביאם להוריו. ביורדו מהסולם אירעה טרגדיה: הסולם נשבר והילד נפל ממנו ומת. הסתכל רבי יעקב על הטרגדיה ותהה בליבו: זו תורה וזו שכרה? והרי התורה הבטיחה למקיים את מצוות כיבוד הורים ולמקיים מצוות שילוח הקן אריכות ימים, והנה ילד זעיר זה קיים את שתי המצוות הללו ונפטר באיבו? רבי יעקב הולך עם שאלתו וחוזר איתה אל בית המדרש.

 
לפני שנחזור אל המסע שהובילה שאלה זו את רבי יעקב, נספר שהגמרא מזכירה שלתנא זה היה ייחוס מפוקפק: סבו היה לא אחר מאשר אלישע בן אבויה, המכונה בפי חז"ל "אחר". הסוגיה שם מספרת שסבו של רבי יעקב נתקל אף הוא במקרה דומה: ושאלה זו היא שגרמה לו לעזוב את ספסלי בית המדרש, לכפור בתורה ובתרגום לשפה שלנו: "להוריד את הכיפה".. רבי יעקב, מתארת הגמרא, שב עם השאלה אל ביתה מדרש ושם הוא מחליט לדרוש את הפסוק מפרשת השבוע שלנו: "למען יטב לך": בעולם הזה "ולמען יאריכון ימיך": בעולם הבא.

 
אם נתבונן בשתי הדמויות שהגמרא מתארת נגלה שהמשותף ביניהם הוא היותן דמויות דורשות ושואלות, כלומר כאלו שכאשר הן פוגשות פערים וקושיות שהחיים מערימים על מה שאנחנו פוגשים בעולם הספר ובעולם בית המדרש: הן לא מתעלמות מהן ומעיזות לשאול ולתהות עליהן בקול גדול. האמירה שהחיים הדתיים שלנו מלאים בשאלות ושחיים כנים ועמוקים מכילים בתוכם גם את האומץ והתעוזה לא להתעלם מהפערים הללו אלא לשאול עליהם בקול גדול היא אמירה חשובה ויקרה, כזו המשותפת לסבא אלישע ולנכדו רבי יעקב וחסרה לעיתים בעולם הדתי שאנחנו מכירים. ובכל זאת הגמרא מבחינה באופן חד בין הסבא לנכד: בעוד הסבא מבטא דמות שהסתפקה בשאילת השאלה וחוותה את השאלה כקיר חוסם שהדרך ממנו ברורה: החוצה מביתה מדרש ומהעולם הדתי, הרי שהנכד פוגש בשאלה פתח והזמנה גדולה לצמוח ולגדול ולגלות שהעולם הוא הרבה יותר גדול ורחב ממה שחשב קודם לכן: יש עולם הבא (ונדמה לי שצריך לקרוא את התשובה לא כתירוץ שכפלסטר מבקש להסתיר את השאלה, אלא בעיקר כהיכרות עם מרחב חיים חדש שקיים. עולם הבא לא רק במובנו המיסטי אלא גם במובן שהרבדים של הממשות, ממש כמו הרבדים של הטקסט, מכילים בתוכם עומקים נוספים שכדאי להיפתח אליהם). בשאלה מצא רבי יעקב את ההזדמנות לגדול. הוא לא פחד וברח ממנה אך גם לא נתקע ונעצר בה.

 
בתפילה גדולה שחודש אלול שאנחנו נמצאים כבר בעיצומו, אותו חודש המכונה חודש התשובה, יהיה עבורנו בקהילת בית הספר חודש של אומץ לשאול ולשאול אך להיפתח מתוך השאלה לעולם גדול ועשיר יותר מזה שהיה לנו עד כה.

 
שבת שלום, חנה