‍‍10.26.2015 // י״ג חשון תשע״ו

פרשת לך לך: תחילתו של אברהם
רב צדוק הכהן מלובלין כותב באחת מתורותיו שעיקרה של התורה מצוי "בלבן שבין השחור". נדמה שכוונתו היא שלב התורה נמצא לא באותיות הכתובות בה, אלא דווקא בחללים ובמרווחים שבין הכתוב, שבהם מצוי הסוד והמשמעות של סיפורי התורה. חז"ל בעולם המדרש מנסים פעמים רבות למלא את הלבן בכתוב ולנסות ולתאר את הקולות, הריחות, ההתלבטויות והצבעים שהלבן הזה מכיל ובכך נותנים לנו פתח למחשבה ודיון על מרחב הלבן הזה.
פרשת השבוע שלנו נפתחת במפגש עם אברהם אבינו, מי שלימים יהפוך להיות אביה של האומה הישראלית. המפגש מתואר כמפגש ראשוני שבו קורא הקב"ה אליו ואומר לו: "לך לך..". אנחנו שקראנו את סופה של פרשת נח, יודעים שכבר שמענו על דמותו דבר מה ואנחנו מכירים את משפחתו ואת המסע שפתח אביו תרח לצאת מאור כשדים אל עבר ארץ כנען. ובכל זאת בלבן הזה שבין האותיות החותמות את פרשת נח לאלו הפותחות את פרשת לך לך, נראה שקיים חלל גדול המזמין את אברהם להמשיך את המסע אך בניתוק מבית אביו וזו מעין התחלה ופתיחה חדשה שמולידה את המפגש של אברהם אבינו עם הקב"ה. חז"ל בבראשית רבה מנסים דרך כמה מדרשים למלא את החלל ולנסות לתאר את האופן בו התקיים המפגש של אברהם והקב"ה: מפגש שכמו שהם מתארים אותו הוא התחלה חדשה לגמרי, מנותקת מהעבר עליו שמענו בפרשת נח. התיאור הזה של התחלת חייו הרוחניים של אברהם אבינו מקבלת בהמשך ביטוי גם בספרות ההלכתית בדמות הביטוי "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" ובהצבת דמותו של אברהם כאביהם הרוחני של גרי ישראל. נדמה שהאופן בו ביקשו חז"ל לתאר את הלבן הקודם למילים הפותחות את פרשת השבוע שלנו, מלמד על האופן בו הם ראו את האבנים והתמרורים הסוללים את הדרך להתחלת מפגש חי ונושם לכל אדם עם הקב"ה.
אני מבקשת להעיר בקצרה דרך כמה מדרשים את המבט הזה. המדרש המפורסם ביותר, מתאר את אברהם במשל לאדם "שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה". התיאור כאן הוא של אדם שלא מוצא מנוח בנפשו, הוא מסתובב ממקום למקום ועסוק כל הזמן במבט ששואל ותוהה על מה שנגלה לנגד עיניו. במדרשה זה אומרים לנו חז"ל שהפתח למפגש עם הקב"ה, לאותה הצצה שבעל הבירה נגלה בה אל אברהם אבינו: היא ביכולת להיות אדם שמחפש, אדם ששואל ולא מסתפק במובן מאיליו. מדרש אחר, גם הוא מבראשית רבה, מתאר את אברהם במילים הבאות: "אב לא למדו ורב לא היה לו, ומהיכן למד את התורה? אלא זימן לו הקדוש ברוך הוא שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה". מדרש זה מתאר את המפתח לקשר עם הקב"ה בעולם הכליות. הכליות מייצגות בשפה הסימבולית את המרחב המוסרי שלנו: הרגישות, התביעות והשאיפות לעולם צודק ומוסרי מצויות שם. הבחירה של המדרש לתאר דווקא את הכליות, ולא הלב והראש, כמרחבים מהם נוצר הקשר בין אברהם לקב"ה מספרת שהתביעה הבריאה, האינטואיטיבית והמוסרית לעולם הגון היא התשתית והמפתח ליצירת קשר עם הקב"ה. המדרש המפורסם ביותר בהקשר שלנו הוא המדרש שמספר על אברהם שהחליף את תרח אביו בחנות הפסלים שלו והחליט לשבור את הפסים ובכך לספר לעצמו ולעולם שיש אלוקים. מדרש זה, הבוחר לתאר את מעשה הנתיצה כמתרחשת דווקא בחנות שתרח הוא הבעלים שלה, מספרת שהיכולת שלנו לשבור ולמרוד בבית בו גדלנו ולנתץ את מערכת האמונות עליה התחנכנו, גם היא פתח ושער למפגש עם הקב"ה.
אם מה שמבקשים חז"ל הוא רק לתאר את עולמו של אברהם אבינו: אותה דמות ענקית שחיה בעולם אלילי ומצליחה לצאת ממנו אל עבר עולם אחר שמאמין וחי אלוקים חיים, הרי שהמדרשים מובנים ומסמנים את היכולת לשאול, את התביעה המוסרית ואת פריצת הדרך ככוחות המאפשרים את התנועה האמיצה והמחודשת הזו. אך אם המדרש, מבקש יותר מאשר לתאר תיאור היסטורי, אלא יש בו קריאת כיוון לנו הקוראים שבכל דור ודור: כיצד אנחנו יכולים להתחיל, ממש כמו אברהם, לבנות חיים רוחניים ודתיים עמוקים של מפגש חי עם אלוקים, הרי יש בכל המדרשים הללו קריאת תיגר פנימית המתחבאת בתוכם: שהרי כאשר יש לנו בתוך העולם הדתי שלנו כבר מערכת וספרים אין ספור של תשובות לכל שאלה: מה מקומה של השאלה והתנועה הנדה ומחפשת? ובתוך עולם שיש בו כבר מערכת של חוק שאמורה לבטא על פניו את הערכים והאמונות שלנו: מה מקומן של הכליות והרגישות המוסרית האינטואיטיבית שלנו? ובתוך עולם שמסורת והעברה מדור לדור היא אחד מהכלים החזקים ביותר לחיים דתיים: מה מקומו של מעשה הניתוץ ושבירת הפסל שהורישו לי הורי (שאולי איננו פסל עבורם, אך עבורי באשר הוא מאובן נטול חיים: הרי הוא פסל במובן העמוק)?
קריאת תיגר עדינה זו אכן מעמתת את העולם הדתי שלנו על המוסכמות והקביעויות שלו, אך מה שמצוי בליבה הוא קריאה והזמנה לחיים דתיים והלכתיים שלא נובעים רק מתוך חוק ואנרציה – אלא מתוך חיפוש עמוק ופנימי.
בתפילה לימים של שקט ושבת של שלום
חנה