‍‍02.24.2017 // כ״ח שבט תשע״ז

 

פרשת משפטים: מפחיד להיפגש עם אלוקים?

 

בסוף פרשת השבוע שלנו אנחנו מגלים שמעמד מתן תורה שבתודעה של כולנו התרחש בפרשת יתרו, מורכב למעשה משני חלקים: הראשון שבהם תואר בפרק י"ט-כ' בפרשת השבוע הקודמת: שם התגלה הקב"ה באמירת עשרת הדיברות ואילו השני מתואר בסופה של הפרשה שלנו, בפרק כ"ד: שבו מתוארת התגלות נוספת המהווה חתימה לכל פרטי הדינים והחוקים שניתנו במהלך פרשת משפטים.

אחת הנקודות המפתיעות שמבחינות בין שני מעמדי מתן תורה היא תגובת עם ישראל להתגלות ולדבר ה'. בפרשת השבוע הקודמת קראנו שלאחר (ועל פי חז"ל עוד תוך כדי) המעמד וההתגלות מפחד העם: "וַיַרְ א הָ עָ ם וַיָנֻעּו, וַיַעַ מְ דּו מֵ רָ חֹק" (כ:יד). היראה הזו המוזכרת יותר מפעם אחת בפרשת יתרו, מלווה את כל המנגינה של מתן תורה שנעשה בקולות, בברקים ובעשן כבד הגורמים לעם לסגת מההר ולבקש את תיווכו של משה. בפרשת השבוע שלנו בתיאור החלק השני של המעמד, מתארת התורה כך: "וַיֶּחֱזּו אֶּ ת-הָ אֱֹלהִ ים, וַיֹאכְלּו, וַיִשְ ּתּו" (כד:יא). גם אם נתאמץ מאד, נתקשה להכניס לפסוק זה את ההרגשות הקשות והגדולות שליוו את פרשת יתרו. אם בפרשה הקודמת ראית האלוקים גרמה לעם להיבהל ולברוח, הרי שכאן ראיית האלוקים מהווה סיבה לשמחה וסעודה כיד המלך.

הבחנה נוספת הקשורה גם היא לתגובת העם למעמד ההתגלות היא במסקנה של העם ממה שהם שומעים ורואים. בפרק י"ט המהווה הקדמה למעמד הר סיני שבפרשת יתרו, לאחר שמשה אומר לעם ישראל את דבר ה' מגיב העם באמירה הדרמטית: "וַיַעֲנּו כָל-הָ עָ ם יַחְ דָ ו וַיֹאמְ רּו, כֹל אֲ שֶּ ר-דִ בֶּ ר ה' נַעֲשֶּ ה" (יט:ח). לעומת זאת בפרק כ"ד החותם את פרשת משפטים, בתגובה לדברי משה המתוארים בפסוק כך: "וַיִקַ ח סֵ פֶּ ר הַ בְ רִ ית, וַיִקְ רָ א בְ ָאזְנֵי הָ עָ ם" אומר העם: "וַיֹאמְ רּו, כֹל אֲשֶּ ר-דִ בֶּ ר ה' נַעֲשֶּ ה וְ נִשְ מָ ע. (כד:ז). כלומר: בפרשת יתרו הסתפק העם באמירה: "נעשספר הברית" המכיל את החוקים של פרשת משפטים " ורק בפרשת משפטים מגיעה האמירה המפורסמת: "נעשה ונשמע".

מקובל להסביר את הביטוי "נעשה ונשמע" כביטוי של נאמנות בלי גבול שמתחייבת לעשות הכל גם לפני שאנו שומעים מה מצווה מאיתנו ה'. הסבר זה הגם שמבטא יופי ברמה העקרונית איננו מתיישב עם פשט הפסוקים שהרי דברים אלו אומר העם בתגובה לספר הברית שקורא להם משה המכיל מן הסתם את החוקים שניתנו למשה במהלך פרשת משפטים, ואם כך השמיעה הטכנית כבר התרחשה ועל גביה אומר העם: "נעשה ונשמע". אם כך מה אומר העם כשהוא מתחייב לעשות ולשמוע? הפועל "לשמוע" במקרא משמעותו בדרך כלל הבנה פנימית ולא שמיעה חיצונית, ואם כך ייתכן להסביר (וכך דרש הבעש"ט כפי שמובא בספר "תולדות יעקב יוסף" אך נראה לי שבמקרה זה הדרוש עולה מפשט הפסוקים) שתגובת העם היא התחייבות לעשות את המצוות אך תביעה ודרישה לא רק לעשות אלא גם לשמוע: להבין, להעמיק ולהפנים את המשמעות של המצוות.

שני ההבדלים עליהם עמדנו מצטרפים לתמונה אחת ומסתבר שלפנינו שתי חוויות שונות של העם מול התגלות האלוקים: בפרשת יתרו עם ישראל ירא ונבהל ותגובתו היא טכנית: התחייבות לעשות את צו ה'. בפרשת משפטים עם ישראל שמח ושותף ותגובתו היא התחייבות לעשות את צו ה' אך תביעה ודרישה גם לשמוע ולהבין את פשר המצוות והחוקים, שמיעה שהופכת את הטכני הנעשה "בבחינת עבד"" לקשור ומחובר לאדם.

נראה לי שבכדי להבין את השינוי הדרמטי שעובר על עם ישראל בחוויה שלהם את עצמם מול ההתגלות ובאמון שלהם ביכולתם לא לברוח אלא לעמוד נוכח אלוקים בסעודה של שמחה, צריך להעמיק קצת במהפך הדרמטי שעוברת התורה עצמה מפרשת יתרו לפרשה שלנו. בפרשת יתרו הדברים ששומע העם הם קול גדול ורוח חזקה: אידאה גדולה, עוצמתית אך רחוקה: "וְ עַ ּתָ ה, אִ ם-שָ מוֹעַ ּתִ שְ מְ עּו בְ קֹלִי, ּושְ מַ רְ ּתֶּ ם, אֶּ ת- בְ רִ יתִ י–וִ הְ יִיתֶּ ם לִי סְ גֻלָה מִ כָל-הָ עַ מִ ים, כִי-לִי כָל-הָ ָארֶּ ץ: וְ אַ ּתֶּ ם ּתִ הְ יּו-לִי מַ מְ לֶּכֶּת כֹהֲנִים, וְ גוֹי קָ דוֹש: אֵ לֶּה, הַ דְ בָ רִ ים, אֲ שֶּ ר ּתְ דַ בֵ ר, אֶּ ל-בְ נֵי יִשְ רָ אֵ ל: וַיָבֹא מֹשֶּ ה, וַיִ קְ רָ א לְזִקְ נֵי הָ עָ ם; וַיָשֶּ ם לִפְ נֵיהֶּ ם, אֵ ת כָל-הַ דְ בָ רִ ים הָ אֵ לֶּה, אֲ שֶּ ר צִ ּוָהּו, ה'" (י"ט:ה-ז), בפרשת משפטים עוברת תורת ה' מהפכה של ממש: מחומר גולמי, גנוז ועלום (שעל פי חז"ל קדם לעולם) מקבלות האידאות תרגום וביטוי בפרטים מעשיים, מדויקים ואינסופיים.

אנחנו חווים לעיתים את פרטי המצוות כעניין טכני, מעיק וקשה – אך נראה שבמעמד הר סיני דווקא שמיעת "ספר הברית" המכיל את פרטי המצוות של פרשת משפטים היא שמרגיעה את העם, מקרבת אותו אל האלוקים, והופכת אותו להיות שותף מלא לעניין: אוכל ושותה עם האלוקים, מבקש לא רק "לעשות" אלא גם "לשמוע" להבין ולהעמיק ולהיות חלק מההתגלות האלוקית שבעולם.

חנה