‍‍02.12.2018 // כ״ז שבט תשע״ח

פרשת השבוע שלנו היא פרשה העוסקת בדברים הכי יומיומיים וארציים. בפרשה מוזכרים מקרים הנוגעים לנזקים הנגרמים לאנשים בגלל הכאה, גניבה, מריבות, שור שנגח מישהו, שריפה שפרצה ועוד ועוד. יש גם דינים שקשורים לעניינים מוסריים כמו איסור לקלל מנהיגים, איסור על שקר, על שוחד ועוד. על סמך פרשה זו מתקיימים הרבה דיונים בגמרא והיא המקור להרבה מאד הלכות שנקבעו. בדיוק בגלל זה נשאלת השאלה: איך ייתכן שאחרי מצב כה נשגב, אירוע כה אלוקי וחד-פעמי כמו מעמד הר סיני עליו קראנו בפרשה הקודמת, עם ישראל "נופל" מיד לעיסוק בכל מיני דברים קטנים ויומיומיים כגון אלה שהזכרנו. אחרי אירוע כמו מעמד הר סיני היינו מצפות שיוזכרו נושאים רוחניים, עקרוניים ואמוניים כמו "שמע ישראל ה' …אחד" או עיסוק בביהמ"ק שמבטא את הקשר בין האדם וה' – אבל הירידה הזו לפרטים היא מאד לא קשורה למצב הגבוה שהעם היה נתון בו.

 

אולי אפשר להציע שהשאלה היא בעצם התשובה. הדבר הכי חשוב אחרי מעמד הר סיני הוא אכן התרגום האנושי והיומיומי שמבטא באופן מעשי את הרעיונות הנשגבים. אי אפשר לבסס אמונה והליכה אחרי ה' רק על ידי רעיונות חשובים ורוחניים ומעמדים חד פעמיים, היומיום הוא מה שבעצם מממש את האמונה שלנו ומבטא אותה. רוב חיי האדם היהודי לא קשורים להר סיני ולא לבית המקדש. יהודי הוא יהודי לפי ההתנהגות שלו בעת שהזיק למישהו בטעות, או כשנגנב דבר מה, או כשהולך לאיבוד משהו או כשהחמור של רעהו נופל וכו'. הדינים והחוקים מסבירים לנו בעצם איך להיות יהודי/ה. הם לא עוסקים ב"למה", ולא מפרטים מה המשמעות של האמונה בה', אלא באופן מעשי מנחים אותנו בחיינו: מה אני עושה במצבים כאלה ואחרים.

 

בשתי הפרשות , יתרו ומשפטים, קיימים בעצם שני סוגים של מפגש של האדם עם ה': סוג אחד הוא באירוע מרומם, מרגש ומרטיט לב כמעמד הר סיני, שאליו העם התכונן ימים שלמים, היטהר נזהר מלקרב אל ההר ועוד, וסוג אחר הוא בדברים היומיומיים הטכניים והפיזיים. גם בחיינו יש נקודות שיא רוחניות כמו תפילת יום כיפור משמעותית, רגע של הודיה אמיתית שבו נודע לנו על הצלה של אדם קרוב ממשהו מסוכן שכמעט וקרה, לידה של ילד או כל רגע מרומם אחר, ויש בחיינו דברים טכניים ופיזיים כמו הפרדת בשר וחלב, הדלקת נרות בדיוק בזמן, הכשרת הבית לפסח ועוד. לפעמים הפרטים הקטנים נראים לנו מאד קטנים ולא חשובים – לא פעם נשמעים משפטים כמו "באמת משנה לה' אם בירכתי ברכת המזון או לא? אם הקפדתי לא לסחוט סמרטוט בשבת או לא?" והתשובה של הפרשה שלנו היא: כן. אלוקים נמצא במצוות היומיומיות, אלוקים נמצא בפרטים הקטנים. במהלך לימודי ההלכה אנו לומדות הלכות ברכות. הברכה הקצרה שאנו אומרות לפני שאנו אוכלות תפוח היא בעצם נקודת מפגש קטנה עם ה'. אבידה שמצאתי, הכרזתי עליה לפי ההלכה והשבתי אותה לבעליה – היא נקודת מפגש עם ה'.

 

ישנה עוד נקודה מהותית בפרשה שכדאי לקחת לתשומת הלב והיא האחריות. חלק ניכר מהפרשה עוסק בשאלה "מי אשם?" או במילים אחרות: מי אחראי? מי אשם ששור נגח באדם? בעל השור? אף אחד? האדם שהיה שם? מי אשם בכך שהיתה שריפה שכילתה יבול? (אפשר לחשוב על דימוי שיתאים לעולם שלנו בו אין שוורים אך יש מכוניות, מכשירים וכו'). בהמשך לשאלת מי אחראי נגזרת השאלה מי ואיך מפצה את הנפגע. התורה מבהירה בדיוק למי האחריות והגמרא מפרטת יותר לגבי כל עניין ועניין. מישהו צריך לשלם ולפצות. אחריות היא דבר כבד וגדול ומישהו צריך לקחת אותה.

 

פעמים רבות קורים נזקים – אך ברבות מהפעמים ניתן היה למנוע את הנזק שנגרם עוד לפני שהתרחש. אילו רק היינו נזהרות יותר, מתריעות על מפגעים – אפילו קטנים, מזיזות מהדרך אבן מפריעה, נזהרות באופן סגירת דלת ועוד דוגמאות מחיי היומיום היו נמנעים הרבה מאד נזקים וכאבים. כך גם חובתנו להעיר למי שלידנו ושאנחנו חושבות שאולי הוא יכול לגרום נזק לאחרים בשל חוסר תשומת לב. דוגמה שכיחה היא מה שקורה בכבישים, מכונית שחונה במקום שמפריע לראייה של הולכי הרגל את הכביש, נהג שמנסה להספיק לעבור ברמזור כשהרמזור כבר הופך לאדום, אדם שחוצה כביש עם טלפון ביד תוך כדי ריכוז בשיחה ועוד. לכולנו יש אחריות בתחומי החיים שבהם יש לנו מקום לשינוי ושיפור.

 

שנדע להיזהר, להמנע מנזקים ולמנוע אותם, ונשמע כולנו בשורות טובות ושמחות.

 

שבת שלום רחל