‍‍01.27.2014 // כ״ו שבט תשע״ד

"וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר", "מֵרָחֹק", "עֹלֹת", "נַעֲרֵי", "לֹא שָׁלַח יָדוֹ", "שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם" – נסו לחשוב מה הייתם עונים לוּ הייתם קוראים את רצף המילים הבאות והייתם נשאלים מאיזה פרק מהתנ"ך הם לקוחים, אני מניחה שרובכם הייתם עונים את אותה התשובה: פרק כ"ב בספר בראשית (עקידת יצחק). תשובה זהה אך לא נכונה.

רצף המילים הללו לקוח מתוך פרק כ"ד שבספר שמות, הפרק החותם את פרשת השבוע שלנו ובו לאחר רצף הדינים והמשפטים המסועפים המופיעים בפרשה, מתואר מעמד הקרוי "ברית האגנות" ובו נכרתת ברית בין הקב"ה לעם ישראל בהר סיני (התנאים במכילתא והראשונים על אתר חלוקים בשאלה האם הפסוקים בפרשת השבוע שלנו מתארים התרחשות נוספת או היבט נוסף להתרחשות המתוארת בפרק י"ט). כאשר קראתי אני את הפרק הדהדו באוזני כל העת הפסוקים מעקידת יצחק שהובילו אותו לחשוב ולשאול: מדוע מבקשת התורה, אמנם ברמז, לזרוק את הקורא המצוי לחשוב ולהרהר על עקידת יצחק מהלך הקריאה של סיפור מתן תורה. במדרש שוחר טוב אף מופיע מדרש שמקשר את שני המעמדות באופן הדוק ומופרש יותר, וכך נאמר שם: "סיני מהיכן בא? אמר רבי יוסי מהר המוריה נתלש כחלה מעיסה, ממקום שנעקד יצחק אבינו", כלומר רבי יוסי סובר שלא רק המילים שבין שני הפרקים מחברים את המעמדות, אלא כביכול פיזית – מעמד הר סיני נעשה באותה חלקת אדמה בה נעקד יצחק.

בכדי לנסות ולהבין את שורש החיבור הנ"ל, כדאי אולי להיזכר במדרש שכולנו שמענו עוד מימי הגננת, אך מקורו מופיע בגמרא במסכת קידושין דף כב, וכך כתוב שם: "רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף אמר הקדוש ברוך הוא אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע". דרשה זו מופיעה גם היא על פסוקים מתוך הפרשה שלנו – אלו הפותחים אותה – פרשיית העבד העברי. רבי יוחנן מבקש להסביר שעבד עברי המבקש להישאר אצל אדוניו ולא לצאת לחופשי, נרצע דווקא באוזנו כיוון שבבחירה להישאר עבד יש החטאה. החטאה למה? כאשר הקב"ה נתן לנו את התורה הוא הפך אותנו לעבדיו שלו "כי לי בני ישראל עבדים" ועל כן המוכנות של אדם להיות עבד לאדם פוגעת ביכולת שלו להיות עבד מוחלט לקב"ה. הציור של רבי יוחנן ליחסיו של האדם עם הקב"ה, יחסים המתכוננים במעמד הר סיני, הוא ציור הלקוח מעולם העבד והאדון. מתן תורה הפכה כל אחד מאיתנו להיות עבד של הקב"ה: עבד במובן של היכולת להתמסרות טוטאלית לרצונו של אדוננו, עבד במובן של המוכנות לוותר על עולמך, כוחותיך, רצונותיך ושאיפותיך בשביל להיות נקי ומזוכך להתמלא ברצונו של האדון.

קריאתו של רבי יוחנן את תחילת הפרשייה וההצעה שהוצעה לעיל לרמזים הנטועים בפרק החותם את הפרשה – יוצרים מעין מסגרת לפרשת השבוע שלנו. מסגרת המבקשת לומר: ברית סיני הפכה את עם ישראל להיות עבדי ה'. הפרשה נפתחת בקביעה שאנחנו עבדי ה' ועל כן לא נוכל להיות עבדים לאדון אחר כדי שנוכל להתמסר באופן מלא לרצון ה', הפרשה נחתמת ברמיזות לאברהם אבינו במעשה העקידה שהינו הדוגמא הבוטה ביותר לעבד ה' ירא אלוקים ולמוכנות שאומרת: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".

אך נדמה לי שהתמונה מורכבת יותר, שכן בעוד ההרמזים שבפרק שולחים אותנו למעשה העקידה ובכך מבקשים לתאר את המפגש בין האדם לאלוקים כמפגש התובע התמסרות המבטלת את הרצונות הטבעיים של האדם, הרי שהאופן בו מתוארת הברית הנכרתת בין הקב"ה לעם ישראל בפרק זה מעלה תמונה אחרת לגמרי. בלי להיכנס לשאלת היחס הכרונולוגי שבין תיאור ההתגלות בפרק י"ט לזו שבסופה של פרשת השבוע שלנו (שכאמור נתונה במחלוקת תנאים וראשונים) השוואה בין התיאורים מעלה מנגינה, קול וצבע שונה לתיאור ההתגלות והמפגש של הקב"ה עם האדם.

אחת הנקודות המפתיעות שמבחינות בין שני מעמדי מתן תורה היא תגובת עם ישראל להתגלות ולדבר ה'. בפרשת השבוע הקודמת קראנו שלאחר (ועל פי חז"ל עוד תוך כדי) המעמד וההתגלות מפחד העם: "וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (כ:יד). היראה הזו המוזכרת יותר מפעם אחת בפרשת יתרו, מלווה את כל המנגינה של מתן תורה שנעשה בקולות, בברקים ובעשן כבד הגורמים לעם לסגת מההר ולבקש את תיווכו של משה. בפרשת השבוע שלנו בתיאור החלק השני של המעמד, מתארת התורה כך: "וַיֶּחֱזוּ אֶת-הָאֱלֹהִים, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ" (כד:יא). גם אם נתאמץ מאד, נתקשה להכניס לפסוק זה את ההרגשות הקשות והגדולות שליוו את פרשת יתרו. אם בפרשה הקודמת ראית האלוקים גרמה לעם להיבהל ולברוח, הרי שכאן ראיית האלוקים מהווה סיבה לשמחה וסעודה כיד המלך.

הבחנה נוספת בין שני תיאורי ההתגלות הקשורה גם היא לתגובת העם למעמד נמצאת בהיענות העם לדבר ה'. בפרק י"ט לאחר שמשה מוסר לעם ישראל את בשורת היות עם ישראל עם הסגולה של הקב"ה, מגיב העם באמירה הדרמטית: "וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (יט:ח). לעומת זאת בפרק כ"ד החותם את פרשת משפטים, בתגובה לדברי משה המתוארים בפסוק כך: "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם" אומר העם: "וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. (כד:ז). כלומר: בפרשת יתרו הסתפק העם באמירה: "נעשה" ורק בפרשת משפטים לאחר שמיעת ספר הברית, מגיעה האמירה המפורסמת: "נעשה ונשמע".

מקובל להסביר את הביטוי "נעשה ונשמע" כביטוי של נאמנות בלי גבול שמתחייבת לעשות הכל גם לפני שאנו שומעים מה מצווה מאיתנו ה'. הסבר זה הגם שמבטא חן ועומק ברמה העקרונית איננו מתיישב עם פשט הפסוקים שהרי דברים אלו אומר העם בתגובה לספר הברית שקורא להם משה בסוף פרשת משפטים, ספר המכיל מן הסתם את החוקים שניתנו למשה במהלך פרשת משפטים העומדת בתשתית רוב ההלכות בסדר נזיקין וסדר נשים שבש"ס. ואם כך השמיעה הטכנית כבר התרחשה ועל גביה אומר העם: "נעשה ונשמע". אם כך מה אומר העם כשהוא מתחייב לעשות ולשמוע? אם נבחן את משמעותו של הפועל "לשמוע" במקרא, נגלה שבדרך כלל כוונתו הינה שמיעה כהבנה והקשבה פנימית ולא רק שמיעה טכנית חיצונית. אם כך ייתכן להסביר שבעוד בפרשת יתרו העם מתחייב כעבד נכנע לעשות את כל דברי ה', תגובת העם בתיאור ההתגלות שבסוף הפרשה שלנו היא התחייבות לעשות את המצוות, אך תביעה ודרישה לא רק לעשות אלא גם לשמוע: להבין, להעמיק ולהפנים את המשמעות של המצוות.

העולה מדברינו הוא שאופי ההתגלות בפרשת השבוע שלנו הוא כזה המזמין את האדם להיות שותף מלא חיים, רצונות והבנות במפגשו עם הקב"ה ולא רק חרד, מבוהל,עבד נכנע המתחייב לעשות את רצונות אדוניו באשר הם.

על דברי רבי יוחנן בגמרא במסכת קידושין שהובאו לעיל מצטטים בעלי התוספות מדרש שונה המבקש להסביר באופן אחר מדוע הרציעה של אדם המבקש להישאר עבד, נעשית דווקא במרצע. נדמה לי שהמדרש המובא בתוספות (שלא מצאתי מקורו), לא מביא רק הסבר אחר למעשה הרציעה, אלא תופס באופן שונה לחלוטין את הבעייתיות שבאדם המבקש להישאר עבד ותופס באופן אחר לגמרי את טיב ואופי מערכת הקשר שנוצרה בין עם ישראל לקב"ה במעמד סיני. וכך מובא בתוספות: "יש במדרש דמרצ"ע בגימטריא ד' מאות (שנה) ולפי שהיו ישראל עבדים ארבע מאות שנה וגאלם הקב"ה והלך זה וקנה אדון לעצמו לפיכך ירצע במרצע העולה כך". במדרש זה עולה שנקודת ההחטאה של עבד עברי המבקש להישאר אצל אדוניו איננה בהיותו עבד לה' אלא קשורה לכך שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים ובכך ביקש ותבע ממנו להיות אנשי חירות וחופש. המוכנות של האדם לוותר על עולמו ולהיות עבד, לא ממש משנה למי, עומדת בסתירה לתביעה האלוקית ממנו, זו שנוצרה אף היא במעמד הר סיני, תביעה שאומרת לאדם: היה מאמין בעצמך ובחייך שהרי לשם כך הוצאתי אותך מבית עבדים.

המדרש שמביאים בעלי התוספות על דברי רבי יוחנן וההשוואה בין תיאור ההתגלות בפרשת יתרו לתיאור ההתגלות בפרק החותם את הפרשה – יוצרים מסגרת אחרת לפרשת השבוע שלנו. מסגרת המבקשת לומר: יציאת מצרים הפכה את עם ישראל להיות בני חורין, כאלו הפועלים מתוך חירות, חופש, בחירה והבנה. הפרשה נפתחת בקביעה שאנחנו בני חורין ועל כן לא נוכל להיות עבדים לאף אחד, הפרשה נחתמת בתיאור התגלות ההופך את האדם להיות פעיל, חי, תובע הבנה ושותפות בקשר שלו עם הקב"ה.

העולה מהדברים הוא שתיאור ההתגלות בסוף הפרשה שלנו מכיל אמירה כפולה: כזו שבדרך הרמז שולחת אותנו לסיפור העקידה וכזו שבהשוואה לתיאור ההתגלות בפרשת יתרו מתארת מפגש מלא חיים בין האדם לקב"ה. גם ראשית הפרשה הרוצעת את אוזנו של האדם המבקש להישאר עבד לאדם מכילה משמעות כפולה: כזו שרואה בעיה בעבדות כפולה לאדם לקב"ה וכזו הרואה בעיה בעצם היותו של אדם בן חורין חי כעבד כנוע.

שאלה זו: האם המפגש של האדם עם הקב"ה תובע ממנו להיות עבד המבטל את רצונותיו וכוחותיו או שמא מפגש זה תובע מהאדם דווקא להיות קשוב ומאמין בחייו ובעצמו – שאלה מורכבת ולא פשוטה היא ונראה שפרשת השבוע שלנו במדרשים על ראשיתה וברמזי הפשט שבסופה מציבה את הקצוות בתמונה אחת וכמו אומרת שהקצוות שניהם צריכים להיות נוכחים בחיים הדתיים שלנו.

שבת שלום

חנה