‍‍10.20.2017 // ל׳ תשרי תשע״ח

בעזרת ה'

פרשת נח: רעיון הקרבן לה'

לאחר קצת יותר משנה בה נח ומשפחתו נמצאים בתיבה, נקרא נח לצאת מהתיבה ולחזור אל העולם שכמו נברא מחדש (ומוכרות ההשוואות בין דבר ה' לנח ביציאה מהתיבה לדבר ה' לאדם לאחר בריאת העולם, השוואות שמהן עולה שמהתיבה שהופכת להיות מעין מיקרוקוסמוס של היקום נולד ונברא העולם מחדש). לצד החידוש והרעננות שתיאור זה מביא איתו, נראה שגם פן נוסף מתלווה אליו. אם נבקש לדמיין את המראה שנגלה לעיניו של נח בשעה בה יצא מהתיבה, לא נוכל להימלט מתיאור של עולם חרב, מלא בגופות של בני אדם ובעלי חיים שמילאו את העולם בדור שקדם למבול, מלא אנרכיה של צומח הגדל פרא ללא יד מכוונת של אדם. הציור הזה מן הסתם נחווה אצל נח בצורה קשה: השכנים אותם הכיר נוח שאולי היו בלתי מוסריים ורשעים גדולים ובכ"ז היו בני אדם שחייכו ואמרו לנח בוקר טוב, המשפחה המורחבת של נוח: ההורים, הדודים ובני הדודים – כל אלו נמחקו גם הם מעל פני האדמה ונח הבודד יוצא מהתיבה ונדרש להתחיל את חייו מחדש.

 

המעשה הראשון שעושה נח ביציאתו מהתיבה הוא הקרבת קרבן עולה לקב"ה: "וַיִּבֶן נֹחַ מִּזְבֵּחַ לַה' וַיִּקַ ח מִּכֹל הַבְהֵּמָה הַטְהֹרָ ה ּומִּכֹל הָעֹוף הַטָהֹור וַיַעַל ע ֹל ֹת בַמִּזְבֵּחַ ". עבורנו שמכירים את עולם הקורבנות מהמשך ספר בראשית ובאופן מובהק יותר בספר ויקרא – אין הפתעה בפסוק זה ואולי הוא נשמע לנו כמעשה המובן מאליו. אני מבקשת להציע קריאה נוספת של העניין ולנסות מתוכה לחשוב מעט על יחסי האדם ואלוקים. המושג קרבן ביחסי האדם והקב"ה, נולד לא מתוך מרחב של ציווי והיענות לדרישת האל, אלא מתואר בתורה כנובע מרגש ספונטאני של קין ובהמשך של הבל: אם נחזור אל הפסוקים שבפרק ד', התורה מתארת את קין והבל המביאים כל אחד מעמל ידיו לקב"ה: קין עובד האדמה מביא "מִּפְרִּ י הָאֲדָמָה מִּנְחָה לה'" ואילו הבל רועה הצאן "מִּבְכֹרֹות צֹאנֹו ּומֵּחֶלְבֵּהֶן".

לנו המורגלים בציור הקרבן מהמשך פרשיות התורה, פשוט לקרוא את קרבנו של הבל כקרבן מן החי – אך נראה לי שהפשט של הפסוקים איננו כזה שכן התורה מכנה את קרבנו של הבל מנחה שהוא קרבן שאין בו הריגת חי. גם אם הדיוק הלשוני לא הכרחי, נדמה לי שאם נחשוב באופן פשוט נתקשה לקבל שהבל העלה על הדעת את האפשרות של הריגת בעל חיים: אפשרות שעל פי התורה לא היתה קיימת בתודעה האנושית, שהרי האדם נדרש לאכול רק מן הצומח ואם כך קשה להניח שקרבנו של הבל כלל שחיטה של צאן והעלאתו לקב"ה. סביר הרבה יותר להניח שהבל, ממש כמו קין הקדיש חלק ממעשה ידיו כמעין הפקר ומתנת מנחה לקב"ה ובכך הפקיע את היכולת שלו להשתמש בצאן: בצמר או בחלב שלה. אם נכונים הדברים הרי שבעוד קין והבל מחדשים את מושג המנחה: עצם הנתינה וההדדיות ביחסי האדם עם האל, נח ביציאתו מהתיבה מחדש את קרבן העולה: ההקרבה המוחלטת, זו שתובעת גם חיים ודם ביחסי האדם והאל.

 

מניין נולד לקין והבל הרעיון לתת מנחה לקב"ה, רעיון שלא הוזכר ע"י הקב"ה בעצמו? מניין נולד לנח הרעיון להעלות בעל חיים כקרבן עולה לה', רעיון שמקבל ביטוי עוד לפני שהקב"ה מתיר לו לשחוט ולאכול את החי בעצמו? השאלות הללו מהדהדות בעיני בקריאת הפרשות ובשולי השאלה אני מבקשת להציע את העניין הבא: עולמם של קין והבל מחדש בקיום את המושג של יחסים בין אנושיים. המושג הזה נולד עם הולדת המושג משפחה והמושג אחים. התורה לא מתארת יחסים אנושיים (ואינני מתכוונת ליחסים פיזיים המתוארים הן בנתינת הפרי של עץ הדעת והן בידיעת האדם את חוה אשתו) בין אדם לחווה, לעומת קין והבל שביניהם מתארת התורה שהיה קיים קשר של דיבור: "וַי ֹאמֶר קַ יִּן אֶל הֶבֶל ָאחִּיו". נדמה לי שחידוש המושג של יחסים בהם יש קשר, הדדיות ולמידה זה מזה במרחב האנושי הולידה באדם את הרעיון לסוג של קשר כזה גם עם אלוקיו, וכך מולידים קין והבל את הרעיון שהאלוקים איננו רק ישות המצווה וגוערת באדם, אלא הוא ישות המכוננת יחסים עם האדם: יחסים בהם גם האדם נותן ומעניק משלו לאל. עולמו של נח מחדש בקיום את המושג של ההשחתה וההקרבה ומפגיש את האדם עם האל הנוקם והנוטר, זה היכול גם לגרום להרג, דם ותוהו ביחסיו עם האנושות, וכך מוליד נח את הרעיון המקביל בו האדם מקריב עולה העולה כליל לה' ומלווה גם בהרג ובדם.

 

אם נכונים הדברים, הרי שהאמירה היא שהרצון של האדם להתקרב לקב"ה וליצור איתו מערכת של יחסים ובאופן מדויק יותר: הצורה והאופן בו האדם בוחר להתקשר עם אלוקיו נלקחת ונלמדת כתגובה או לפחות בדומה למרחב המוכר והחוויתי של האדם. לשון אחר: היכולת ליצור קשר עם הקב"ה שהוא אינסופי ומרוחק מהאדם האנושי מקבלת פנים אנושיות המכילות ממש כמו מראה את האופן בו חווה האדם את הקיום שלו.

 

שבת שלום,

חנה