‍‍09.23.2014 // כ״ח אלול תשע״ד

בפרשת השבוע שלנו נפרד משה רבנו מעם ישראל. הפסוקים בהם בוחר משה להיפרד מהעם אותו ליווה במסעו הארוך ממצרים ועד הנה, אינם פסוקים פשוטים כלל ועיקר והם עמוסים בהבטחה לעם שיחטא. בתוך שלל פסוקי הפורענות הללו, מופיעה פרשייה יפיפיה שאין מתאים מימים אלו לקרוא בה, הלא היא פרשיית התשובה. התשובה שבפסוקים מעוררת שאלות רבות ומגוונות כמו: מה הקשר בין תשובת היחיד לתשובת העם? מה היחס בין התשובה הרוחנית לשיבה לארץ? מהי תשובתו של הקב"ה שמוזכרת אף היא בפסוקים?

 
במסגרת זו, אני מבקשת לגעת בפסוק אחד ובעניין אחד מתוך פרשייה זו, וכך נאמר בפסוק ו': "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ". הביטוי המטפורי שבפסוק: מילת ערלת הלב של האדם, מתאר את שיאו של תהליך התשובה בו הקב"ה עוזר לאדם ומסיר ממנו את אטימות הלב שמובילה לחטא.

 
הרמב"ן קפץ על ההזמנה שבפסוק ובחר להציג בפירושו כאן מסה קצרה על טבע האדם, וכך הוא כותב: "כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב, ועונש ברצותם ברע. אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל. והיא המילה הנזכרת כאן כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה.." תיאורו של הרמב"ן את היחס העכשווי שבין האדם למצווה, מגדיר את התורה כמערכת חוק הטרונומית, כלומר: מערכת בה הציווי והמצווה הם חיצוניים לאדם שמתבקש להכתיב את צעדיו לא על פי הקול הפנימי שלו, אלא על פי הדרישה שבצו. שרטוט זה של מערכת היחסים בין האדם לאל, בין האדם לחוק, נותן לאדם מרחב של חופש לבחור האם להיענות לצו האלוקי או לפנות ליצריו ומעמיד את המפגש של האדם עם הקב"ה במרחב חיצוני לאדם. בפנימיותו, זו המלאה ביצר ובתאווה לא יכול האדם לפגוש אלוקים. רק התנועה של האדם מחוצה לו, אל אותו מרחב שיוצר האל, היא שיכולה ליצור מפגש (תמונה פסימית בה עולה שהיכולת למפגש לא אפשרית כל עוד החוק זר וחיצוני לאדם, יוכל המחפש למצוא בסיפור "לפני החוק" של קפקא). אם נבקש להרגיש את עבודת ה' שבציור זה, נגלה עולם של התנגדויות, קונפליקטים ומאבקים פנימיים שהם הם, המזכים את האדם בגמול טוב וגם מהווים את התשתית למפגש של האדם עם ה'. בתפיסה ליבוביצ'ינית עולם זה, ורק עולם זה, על המאבקים שבו, הוא שמגדיר עולם דתי וקשר מדויק בין האדם לאל.

 
בניגוד לציור זה, מתאר הרמב"ן את מילת הלב שתיעשה באחרית הימים כמעשה שיהפוך את התורה למערכת חוק אוטונומית, כלומר: מערכת בה הציווי נובע מתוכיות האדם עצמו. בעולם כזה מאבד האדם את חופש הבחירה שכן הטבע שבו, הטבע שמעצם טיבו יש בו מן ההכרח, יוביל את האדם לקיים את הציווי. כמעט כשם שמוכרח האדם לאכול, לישון ולנשום, יכריח הטבע של האדם לשמור שבת, לאכול כשר ולתת צדקה לנזקק. עבודת ה' העולה מתיאור זה היא בעלת תנועה הרמונית, רכה המחברת את האדם אל עולמו הפנימי.

 
שני הציורים של עבודת ה' העולים מפירוש הרמב"ן מעוררים שאלות גדולות וחשובות במפגש של האדם עם עצמו, עם זולתו ועם אלוקיו: מה המשמעות הקיימת בעבודת ה' שאין בה בחירה? מה המשמעות הקיימת בעבודת ה' המבטלת את עולמו הפנימי של האדם? היכן מתרחש מפגש בין האדם לעצמו: במעשה הבחירה או דווקא בהכרח המכוון לטוב? היכן נפגש אדם עם זולתו: במרחב האחרוּת החיצוני לו או דווקא בתוכיותו?

 

שבת שלום, חנה